הבלוג של על זה

השאלה שמובילה מסטרס לפחד האמיתי

מה עושים כשהמוח משתתק מול אי ודאות

חמישה שמות אצילים לפחד רגיל

הפחד היחיד שאנחנו גאים בו

מה שלמדתי מהמחזור של גז וברקס

למה המוח שיצר את הבעיה מתקשה לפתור אותה

שני אייג'נטים, שתי גישות, החלטה אחת

מה זה אומר לצאת מפס הייצור ולנהל את החיים שלך

למה כל שינוי בחיים מתחיל באקט של דמיון - ו-3 דרכים פרקטיות לשרטט את האדם החדש שאתה רוצה להיות, כתרגיל כתיבה שפורץ את התת-מודע.

מה נשתנה ב-על זה?

אולי הגיע הזמן להפסיק לייצר דיס-הרמוניה עם טבע הדברים?

(מה פתאום להמשיך להתנהג רגיל?)

(ולמה אנחנו צריכים לפעמים להיות משוגעים כדי לנצח את השגעון)

(ולמה אנחנו צריכים לתת תשומת לב אמיתית לניהול של פעולות)

(ואיך זו בעצם אמירת הפאק-יו לעולם הישן)

שבע הדרכים שבהם פישטתי לעצמי את מלאכת ניהול העצמי כדי שהיא לא תהיה ניג'וס של ניהול זמן אלא דרך חיים שבה אני שומר על עצמי, הרצונות שלי, השלווה שלי ומערכת העצבים שלי

מגיע רגע מסוים שאתה צריך להתנהג כמו הבריון השכונתי. הרגע הזה של להיות לא הגיוני לעצמך. הרגע הזה שאתה פועל מתוך הבטן.

כתבה לי נטע ממשתתפות המיניקורס - שהחיבור בין אחריות לחמלה, הוא הX פקטור של כל מה שאני עושה. פתאום הבנתי שמעולם לא הרחבתי על זה.

כל בוקר אני כותב ביומן. ובכל פעם מחדש אני נדהם מהבהירות שנוצרת ברגע שהמחשבה עוזבת את הראש והופכת למילים על דף.

איך נוכל לייצר לעצמנו כח רצון ומשמעת עצמית בנושאים שהם חדשים לנו בחיים? זה דורש לשחרר כל מיני תפיסות מקדימות לגבי כח רצון בנושאים חדשים.

קיבוץ של משימות היא טכניקה שעובדת ישירות עם צרכי הזכרון הקצר טווח שלנו, עוזר למוח להוציא מעצמו יותר ועוזר לכם לא לגמור את היום עם מוח שנזל לגמרי.

כל מה שאנחנו עושים בחיים הוא פרויקטים. זה יהיה חכם לרכז לנו את כל הפרויקטים שאנחנו מעורבים בהם, באותו מקום כדי שתמיד נוכל להתכייל על 'מה קורה בחיים שלנו כרגע'

בשנת 1968 הציגו הביטלס את הפרויקט המוזר ביותר שלהם - סרט מאולתר ללא תסריט. שמונה נקודות על סיכון, יצירתיות ובטחון עצמי, שאפשר ללמוד מהמקרה המשונה הזה.

לקוח שלי היה מיואש מהשבוע שעבר עליו, טחון באכזבות. שאלתי אותו איך הוא מרגיש בגוף עם זה. לא ידע לענות.

כל בנאדם שני שאני פוגש חש תחושת אשמה. אנשים בקופנגן מרגישים אשמה שהם לא בישראל, אנשים שפועלים מספיק מרגישים אשמה שהם רוצים לחזור לחיים הרגילים.

בכל מצב של מצוקה, השכל הישר 'קטן' ומאבד מהתפקוד שלו. אם נעשה כמה פעולות פשוטות, נוכל להחזיר אותו ולהוריד ממפלס החרדה.

היום, בדחיה של שבוע, התחלתי את הקורס 'לקחת את החיים בחזרה'. התלבטתי אם זה הזמן, ומה המשמעות הסימבולית של להתחיל אותו עכשיו.

כולנו חווים או חווינו את הקיפאון הזה בשבועיים הראשונים של המלחמה. הקיפאון הוא המצב הטבעי להתמודד עם הפחד ואי הודאות שעולים.

החג הזה של הכנסת אורחים לסוכה, הוא הברקה. השאלה היא איזו גרסה של עצמכם - האורחת העתידית שאתם מבקשים - אתם בעצם מזמינים.

לסלוח לאחר זה קשה. לסלוח לעצמך על משהו שעשית או לא עשית, זה כמעט בלתי אפשרי - אלא אם מקדישים לזה זמן ואנרגיה להתאמן.

דמיינו שאתם מוזיקאי ג'אז שעולה לבמה בלי תווים. זו למעשה אחריות רדיקלית במלוא מובן המילה - וזו גם הדרך הכי טובה להיכנס לשנה חדשה.

שמעתי שלטיבטים אין מילה ל'אשמה'. זה הוביל אותי למחשבה - האם יש לנו בכלל מקום לאשמה, או שהיא רק המחיר שאנחנו משלמים כדי להימנע מקבלת החלטות.

כולם מדברים על אמפתיה, אבל למילה הזו יש קונוטציות שונות ומשונות. במקום לדבר על אמפתיה, בואו נחשוב על כולנו, כולל עצמנו, כילדים.

כמה פעמים רציתם להקדיש זמן לעצמכם - לספורט ולזוגיות ולקריאה ולטיולים, ו'לא מצאתם זמן לזה'? מבחינתי, לקבוע זמנים ביומן עבור הרצונות שלך, זה לא בגדר ניהול זמן תקין. זה בגדר קידוש הרצונות שלך והפיכה שלהם לחשובים בעיניך.

על חשיבותו של סיפור כמנגנון הורס ובונה של החיים שלנו, על המחשבות והפעולות שלנו כפונקציה של הסיפורים, ועל להיות לא הגיוניים לעצמנו.

מה היה קורה לו היינו מחליפים מוח בהתמודדות עם הדבר הקשה, ומסתכלים על ההתנגדות עצמה כדבר שעליו אנחנו רוצים לעבוד, ולא על מושא ההתנגדות?

פעם ידענו רק מה יש. היום המציאות האפשרית לנו זמינה תמיד להשראה, לקנאה ולתסכול. עם החירות הזו מגיעה אחריות גדולה שאנחנו מפספסים.

חושב בבהירות היא מחמאה טובה יותר מ'חכם'. רוב התשובות כבר קיימות לנו בראש - השאלה היא רק כמה עומס יש לנו שמסתיר אותן.

מה שגורם לנו לרדת מהשביל, זה לא הנפילה עצמה, אלא לשכוח לחזור אליו למחרת. איך אפקט הריבית דריבית עובד לא רק על כסף, אלא גם על התפיסה העצמית שלנו.

הנסיון העיקש לתכנן תוכניות ארוכות טווח הוא כמובן חשוב וראוי, אבל החיים עצמם קורים בין כל התכניות האלה. חשוב שנדע לנהל את היומיומיות עצמה, כדי שנוכל בעזרתה לקיים את הטווח הארוך, במקום להסתכל רק על הטווח הארוך - ולהתעלם מהיומיומיות המציפה.

אין לנו מה לחפש הערכות זמן מדויקות. אנחנו גרועים בזה. זה אפילו מעשה שיכול להוביל להתנערות מאחריות, כי אי אפשר באמת להצליח בזה.

המתח שבין הסליחה שאנחנו נותנים לסליחה שאנחנו מבקשים. זוויות פרקטיות לקבלת סליחה ובקשת סליחה, בלי להתבצר לא בכעס ולא באשמה.

פתאום באמצע חופשה משפחתית עולה בי חרדה, ככה באמצע קופנגן. במקום הכי לא מתאים לחרדה. אז תיעדתי את מהלך פירוק המוקש הזה.

מה שמול העינים שלנו הוא בר היתכנות, כל השאר נתון בספק גדול. אז מה תביאו לחייכם השנה, ואיך תדעו לראות את זה מראש?

שלוש שאלות פשוטות שאני שואל את עצמי בכל פעם שקבלת החלטה תקועה לי, בגלל הפחד מאשמה על טעות.

סיפור אישי על נקודות שונות בזמן שהביאו אותי לשינוי בדרכים לא קונבנציונליות. מפסיכדלים, EMDR, תטא, מדיטציה - וכמובן, ניהול עצמי.

כל נמלה שסחבה פעם גרגר אורז שנפל לה, יודעת שככה זה. ומרימים את האורז שוב וממשיכים ללכת. לפעמים לוקחים ברייק. אבל הגרגר לא יזוז מעצמו.

זה מקובל לומר שלכולנו יש חלומות. אבל זה לא נכון. לחלקנו יש חלומות של אחרים שמתחפשים להיות חלומות שלנו, ולחלקנו יש רק את הפחד לחלום בכלל.

יש גל של מאמנים ומנטורים שמשתמשים בצעקות וכח כדי לנסות להיות לידרים. אבל מנהיגות אמיתית היא אמנות יצירת ערך לאחרים, לא כח וסמכות שמסוככים על חוסר בטחון.

עשרות שאלות, כל אחת בנושא אחר, בדחיפות אחרת ובקלות מענה אחרת. איך יורדים מהר מהר של דאטא ומגיעים לבהירות שמאפשרת פעולה.

הביטלס עשו הכל נכון, עד שההצלחה עצמה הפכה לבעיה. מה אפשר ללמוד מהרגע שבו הם הפסיקו להופיע, על צמיחה, סיכונים ויציאה מאיזור נוחות.

הבלבול שבין תפיסת האושר כדבר טוב, לבין הרדיפה אחרי האושר שמביאה לסבל. איך מתקדמים לכיוון האושר, בלי לרדוף אחריו ישירות.