גרגר, גרגר, מנוחה, גרגר

אתמול באחד מתהליכי הליווי שלי שמתקיימים
בימים אלה, מישהו מהמשתתפים סיפר איך
בעשרה ימים האחרונים הוא נפל מהסוס
של הניהול העצמי שלו. שזה דבר
שקורה כל הזמן, מצליחים להיות בשליטה
יחסית על מה שניתן ואז יש
איזו גאות של התרחשויות חיים כאלה
ואחרות ופתאום יש תחושה שמאבדים את
הידיים והרגליים. זה קורה לי פעם
בשבוע בערך.

מה שמחזיק אותי היא הידיעה שיש
לי דרך, שיטה ואופק, להחזיר את
עצמי חזרה. ומה שאין לי, זה
את הפריווילגיה לוותר. וזה מה שכתבתי
בקבוצה אתמול:

זה תמיד יבוא בגלים. תמיד נהיה
בשליטה ואז לא. זה טבע הדברים
וככה זה. הבחירה שלנו כאנשים חופשים
היא על תפיסת המצב, כלומר איך
ניקח את מצב ה'ככה זה'. אפשר
לראות את הככה בנקודת מבט מיואשת
'שוב זה קרה' או בתפיסה המנוגדת
- 'גם זה'. עולה משהו בחיינו
ואנחנו אומרים 'הנה גם זה קרה'.
ובבחירה הזו אנחנו מורידים את הדרמה
ונכנעים לטבע של המציאות ועובדים כדי
לשפר ולתקן.

כל נמלה שסחבה פעם גרגר אורז
שנפל לה, יודעת שככה זה. ומרימים
את האורז שוב וממשיכים ללכת. לפעמים
הנמלה לוקחת ברייק. לפעמים של דקה
ואולי שעה ומתישהו היא ממשיכה ומעמיסה
את הגרגר באהבה והבנה שככה זה.
אנחנו מצוידים באינספור כלים כמו שכתבת,
לשבור את הר המשימות. לפעמים נחזור
לעשתונותינו מהר ולפעמים קצת יותר לאט
אבל הגרגר לא יזוז מעצמו. נמלה
תצטרך להתעשת ולחזור לסחיבות.

קבלת המצב כפשוטו וללא הסיפור הנלווה
היא החסד הגדול שלנו. כל שבוע
אני נתקל בזה מחדש. מתבאס לפעמים,
ונזכר בכח המופלא שלי, בידיעה שאני
מצויד במה שצריך, מעמיס גרגיר וממשיך.
מעמיס גרגיר וממשיך. והוא נופל. ואני
מעמיס גרגיר וממשיך.

יאיר