חמלה עצמית היא היכולת להחזיק את הכאב שאנחנו מרגישים בסיטואציה מסוימת – ורק להרגיש אותו, בלי לשפוט ולפרש אותו.
כלומר, אם אני מתאכזב מאי ההצלחה שלי במשהו, זו היכולת שלי להרגיש את הכאב הזה, מבלי להכנס ללופ של אשמה סביב זה, לקרא לעצמי בשמות, להוריד לעצמי אגרטל בראש,
להצליף בעצמי עם שוט, או כמו שאני קורא לזה – להיות המבוגר האחראי הכי מתעלל, שאני בחיים לא הייתי מאחל לאף אחד.

כי בזמן אי-ההצלחה, אנחנו שוב ילדים, פגועים, מתוסכלים. כמו אז בארגז החול.
ואנחנו מחפשים מפלט לכאב הזה ולהתנחם איכשהו.
ובמקום לקבל חיבוק מהמבוגר האחראי אנחנו מקבלים ‘אמרתי לך’
ו’אתה אשם’ ו’שוב לא הצלחת’. כשנפגענו, אנחנו רק צריכים חיבוק והכלה.

חמלה עצמית היא (הדבר הכי מורכב והכי ראוי לזמן האימון שלנו)
הדרך שבה אנחנו מאפשרים חיבוק לעצמנו ורק מתוך החיבוק הזה,
תוכל לבוא האנרגיה שלנו לנסות שוב, באחריות את מה שלא הצלחנו קודם.

זאת אומרת,
שעל מנת שנוכל להיות אחראים למשך כל החיים, על כל הפעולות שלנו ולהשתמש באחריות הזו כקרש קפיצה להתפתחות שלנו,
אנחנו צריכים להטמיע את גישת החמלה – חיבוק ורוך בעת אי-הצלחה,
אבל כדי שלא נבלבל את החמלה עם ‘ויתור עצמי’, מה שירחיק אותנו מלהסכים לחבק את עצמנו בעת אי-ההצלחות, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא ‘ניתקע’ בתוך החיבוק לנצח ושמייד אחריו, אנחנו נתניע שוב.

ולכן האחריות החומלת הוא ערך קריטי כל כך שצריך להתאמן עליו, כדבר אולי הכי חשוב לקיום שלנו.
אנחנו אחראים לתנועה שלנו והיא יכולה להתקיים רק שלא נסרס את עצמנו בביקורת עצמית רצחנית –
ולא נסרס את עצמנו רק כשנדע שאפשר לסמוך על עצמנו שלא נוותר לעצמנו וניתקע בלי לזוז.