ופתאום באמצע קופנגן, עולה חרדה.
וזו תחושה מוזרה. מה פתאום חרדה באמצע כל הפסטורליה הזו והאננסים?
ולקח לי רגע להבין שזו חרדה, או פחד.
בהתחלה זה היה רק נראה כמו ‘קמתי בעסה’. אח”כ ככל שהשעות נקפו
והקפדתי על נשימות, זה היה נראה כמו בעסה לא מובנת ונטולת סיבה.
וכשיש לי בעסה לא מובנת ונטולת סיבה, גם פה אני ממש משתדל להיות על זה.
ולהיות על זה, זה לקחת את האחריות על הרגשות שעולים.
אין הכוונה לדחוק אותם, או להפסיק אותם, או כל פתרון גברתני כזה או אחר
שיוצא חוצץ נגד רגשות. התנגדות היא הדבר המעורר חרדה הכי גדול שיש בערך.
זה כמו שיש סופה בלב ים שבאה לשאוב אותך ואתה מפרפר בידיים בנסיון נואש להתנגד
לכח טבע גדול ממך.
רק תישאב יותר מהר.
להיות על זה, זה לעבור דרך מודל RAIN של טארה בראכ, מורתי. או לחפש יוטיוב
של שיעור דהארמה כזה או אחר (או כל פרקטיקת רוח אחרת שאהובה עליכם).
העיקר, לא להתקרבן.
ואם מתקרבנים,
לזכור להפסיק.
ואם לא זוכרים להפסיק,
אז לזכור להפסיק בעוד שעה.
כדי לא להתקרבן יתר על המידה, אני קודם כל מזכיר לעצמי את הכלל –
המחשבות שלי הן לא אני. כמו שאני לא מאמין למרפק שלי, אני לא מאמין למחשבות שלי.
אח”כ אני מזכיר לעצמי שלמרות שנדמה שהחרדה הזו פה להשאר לנצח, גם היא תעבור. כמו טריליארדי המחשבות שקדמו לה.
אני יודע את זה. ואני שולף את מכונת האובר-רציונליזציה. כן, כביכול פייק איט אנטיל, אבל לא אכפת לי. אני חייב שהשכל הישר יזכיר לי את מה שהלב שלי בשניות אלה לא זוכר ואפילו לא מתחיל לראות.
לפעמים אני חושב על מפת העולם, שרואים איך יבשות היו פה חלק א’ וחלק ב’, ופתאום יש ים ביניהן. אם יבשות זזות, מצב שהתחושות האלה גם הן hיעלמו.
ויצאתי לחיפושים.
מה מקור התחושות האלה?
אני קורא ספר בימים האחרונים, לא חשוב איזה, שמשפיע לי מאד על צורת המחשבה
של העבודה שלי ב”על זה”. איזה סוג של שירות אני נותן, איזה אני רוצה לתת, מה הבעיות שלו, האם הוא מדויק?
האם אני נותן את השירות הכי טוב שאני יכול?
ויש הרבה מחשבות שרצות לי בראש על איך ומה לשפר.
אבל כל זמן שהן בבלגן בראש או ברסיסי משפטים על דף, כשכתבתי תוך כדי תנועה,
זה מכניס אותי ללחץ.
*פינג*, הנה, יש מצב שמדובר בטריגר לתחושות שאני מרגיש.
אחרי שנתתי מקום לתחושות להיות, וביקשתי ממירב ותמרה סליחה ופרשתי להיות עם עצמי קצת, השלב הזה של החיפוש והזיהוי – מה עלה שם שפתאום השפיע עלי ככה?
כשיש לי קצוות פתוחים, זה מטריד אותי. ואם יש לי מסמך לא מסוכם של רעיונות ומחשבות שמשפיע על כלכלת העסק – אתם תבינו איך זה יכול להרגיש כמו קופיף קטן שיושב על הכתף ולא עוזב.
אז אני שואל את עצמי – האם אפשר לפתור את זה?
התשובה היא כן. אני אבקש סליחה ממשפחתי ואגיד למירב ותמרה שאני צריך איזה שלוש-ארבע שעות
לסכם את מחשבותיי.
האם זה הפיג את התחושות? לא.
עובר הלאה בצ’ק ליסט שאני בונה שם תוך כדי תנועה.
ושתבינו, כל השורות האלה נכתבות במשיכת קולמוס, לא ידעתי על מה אני הולך לכתוב פה.
אבל ידעתי, שתיעול של הרגשות דרך מילים, שיכתבו בפוסט הזה, יעזרו לטייס האוטומטי שמנהל לי את הלב כרגע, להפסיק לטוס ולשכל הישר להכנס. אז אני כותב.
אז בהמשך הצ’ק ליסט הזה,
חרדה ניזונה מאנרגיה קפואה שם למטה, בקרקעית התודה שלנו.
זה מתבטא בגוף קפוא. בנשימות קצרות ושטוחות.
אולי בשרירים קפוצים, בכתפיים, בגבות מכווצות, בלסת קפואה.
אני עובר דרך התחושות האלה, מרפה איברים. מחזיר את הגוף לעירנות ומוציא אותו מהקפאון.
אח”כ אני מחפש את הקפאון המנטלי.
ואני מבין שכל רסיסי המחשבות האלה הם לא ‘משהו קטן שצריך לעשות’. אלא פרויקט שגודלו לא היה ברור לי אבל פתאום ברגע שאני קולט שלא מדובר במשימה אחת קטנה, אלא מצבור – כלומר, מדובר בפרויקט, אני צריך להתיר את הסבך, כלומר לשחרר את הקפאון הזה במוח.
אז אני כותב את רשימת הדברים שאני צריך לעשות, שיהוו לי נצחונות קטנים. מה שאני מכנה, משימות ‘כולה’.
דוגמה:
אני כולה צריך לסכם את המחשבות לפי סעיפים – קל
אני כולה צריך לשנות את הקופי – קל
אני כולה צריך לפתוח תאריכים חדשים למחזורי נובמבר של הקבוצות שלי – קל
אני כולה לעשות קצת תשלומים לספקים – קל
אני כולה צריך לבדוק את הקמפיין שלי – קל
אני כולה צריך לחזור למספר מתעניינים ולספר להם על התהליך – קל
נצחנות קטנים. עוד לא התחלתי לנצח אותם אבל אני רואה איך אני תופר אותם, וזה מרגיע אותי. יש רשימה, יש סדר בדברים, קל.
עכשיו הגוף שלי משוחרר יותר, הנשימה חזרה לעצמה.
המוח שלי משוחרר יותר, המחשבה הנקיה חזרה לעצמה.
עכשיו אני שואל את עצמי לסיום, מה אני צריך.
כרגע? אני צריך שייק מנגו בננה. אני יודע שזה לא בתפריט התזונתי שלי. אבל זה מה שאני צריך, זה מה שיהיה פה.
הלאה מה אני עוד צריך? אני צריך לעצום עינים לכמה דקות ולנשום.
הלאה מה אני עוד צריך? להצחיק את תמרה על ידי דגדוג סנטר שלה.
הלאה מה אני עוד צריך? לתת חיבוק גדול למירב ולהודות לה שהיא סובלת אותי גם ברגעים האלה.
הלאה מה אני עוד צריך? לראות ברווז גומי ענק באמצע הים בתאילנד. לא קיים? נבקש מ DALLE2 לייצר לי תמונה כזו.
הלאה מה אני עוד צריך? לשלוח את הפוסט הזה לשני אנשים שאני חושב שירוויחו מזה.
הלאה מה אני עוד צריך? לשים את Ain’t She Sweet מההקלטות המוקדמות של הביטלס (מאד ספציפי אני יודע)
שלום גד כתב ‘כל מקום הוא טוב אם אתה חוזר הביתה בשלום’.
אז ליוויתם אותי פה דרך מסע של חזרה הביתה.
תודה שהייתם פה. שמרו את הפוסט הזה, אולי ישמש אתכם בעתיד.
מוזמנים\ות להצטרף לניוזלטר שלי (פה למטה) בשביל תוכן מעניין במייל.
