כבר סלחתי לך (מתי תסלח לעצמך?): על להיות ‘על זה’ בכל הקשור לסליחה

השורה למעלה היא מתוך השיר המופלא ‘קראת לי קין’ של נעם רותם האהוב.
היא כל הזמן מעסיקה את מוחי, המתח שבין הסליחה שלנו לסליחה שאנחנו מבקשים.
הטבע האנושי שלנו הוא להתבצר בתוך כעס ולדחות את קבלת הסליחה של האחר
ומצד שני הטבע האנושי שלנו הוא להתבצר בתוך אשמה על דברים בהם אנחנו צריכים לבקש סליחה, במקום לקחת את האחריות.

בטקסט הבא אני מבקש להציע זוויות קצת יותר פרקטיות לקבלת סליחה ובקשת סליחה. 

בסליחות שאנחנו צריכים להעניק לאנשים שפגעו בנו
***
יש משל כזה על שני חיילים אמריקאים וותיקים שנפגשים עשרות שנים אחרי מלחמת וייטנאם.
אחד אומר לשני ‘זוכר את השבי על ידי הוייטקונג (המחתרת הויאטנמית), איך הם עינו אותנו וכמה זה היה נורא?’
השני עונה לו? ‘אי אפשר לשכח ואני גם לעולם לא אסלח להם כל ימי חיי’
הראשון עונה לו ‘אם כך, אתה עדיין שבוי שלהם, גם אחרי עשרות השנים האלה’.

והמשל, שלוש השורות האלה הן דוגמה טובה לדעתי לרעיון שמאחורי הסליחה. יש בה הרבה מאד כח – וזה כח משחרר מאד. 
וזה החופש שלנו לבחור לסלוח. 

אבל זה קל מדי לכתוב בניוזלטר או בבלוג פוסט על ‘החופש בבחירה לסלוח’. אבל איך עושים את זה?

אני יודע שלפחות אצלי, הקפאון וחוסר התנועה שמונע סליחה, טמון בקפאון שבמחשבה ובלב. אני כועס על משהו ואז אני מתחיל להתבלבל במוח ולהריץ תסריטים, ואיך היה יכול להיות, ולמה הדבר כך, וכל המחשבה מזדהמת לחלוטין מרעש שאין לו כבר רלוונטיות לטריגר שהקפיץ את הסערה הזו. 

אחריות
אם אני רוצה לקחת על זה אחריות ובאמת לסלוח. עזבו לסלוח, באותו רגע של כעס אני רוצה להרוג מישהו. לא לסלוח, רק לצאת מהלופ האינסופי הזה, 
יש בי את החופש לעשות את הפעולה האחת הזו – לבחור. 

אני לא יכול כרגע לסלוח. ואני לא יכול כרגע להשלים. 
אני כן יכול לבחור לצאת מזה. זו תהיה הפעולה האחת האפשרית. לפעמים לוקח לה כמה שעות, לפעמים לוקח לה כמה ימים. אבל *לבחור* לצאת מזה, זה לא כמו לצאת מזה. 

כשאנחנו ממסגרים את התוצאה הסופית כאילו היא הפעולה הבאה שלנו, אנחנו מכשילים את עצמנו לפני שיצאנו לדרך. 
זה כמו שאגיד לעצמי שהתוצאה הסופית היא לרוץ 10 קילומטר בשעה, 
ואתחיל מהמשימה הראשונה שלי – שהיא לרוץ 10 קילומטר בשעה.
לא הגיוני, לא?

זה לא סתם ככה.
נוח לנו לשים לעצמנו משימה בלתי אפשרית. כשאנחנו שמים משימה בלתי אפשרית אנחנו עוזרים לעצמנו לא להזיז את הגבינה, לא להשתנות, 
ולאפשר למוח שלנו שלא להתמודד עם מצב חדש.
המוח לא אוהב להתמודד עם מצב חדש. מצב חדש משמעו אולי חוסר ודאות, חוסר בהירות. אנחנו צריכים את הודאות ואת הבהירות. אז נבחר ‘לנסות לסלוח’, וננסה לעבד את המחשבות בראש…..

…שזה אותו ראש שמבלגן לנו את המחשבות מלכתחילה, ואנחנו מנסים להשתמש באותן טכניקות של עיבוד כפי שאנחנו מכירים – כדי לפתור את הבלגן שנוצר בגלל אותן טכניקות של עיבוד. 
כלומר, המכשיר שמביא לנו את הבלגן, איתו אנחנו מנסים לסדר את הבלגן.
זה ממש לא להיות על זה.

אולי שווה לנסות דרך אחרת. להיות על זה *בבחירה* לסלוח.
כי כשאני בוחר לסלוח ואני לא *מנסה* לסלוח, אני מתעקש לנסות את כל האמצעים האפשריים לי – כדי לגרום לדבר לקרות.

וזה יהיה השלב הראשון.

ואז, אני אוהב לכתוב.
בין אם לכתוב בלוג פוסט חדש, או לכתוב כתיבה תודעתית שבה כל מה שעולה בראש שלי – יורד לדף
אני בעצם לוקח את המחשבות שלי, בלגן שלם ולא קוהרנטי שנשען על דפוסי עבר ומציג ניבויי עתיד, על בסיס חויית הווה –
ונותן להם מילים. מעביר את האמורפיות של המחשבה, לקונקרטיות של טקסט.

וזה יכול לנקות את המחשבה ועוצר את הלופ הזה של הכעס. 

וכשאני עוצר את הלופ של הכעס, מתקיימת התקרבות שלי לעצמי והכרה בצרכים שלי שלא מומשו כרגע. הם כתובים על הדף, כי כתבתי את הנשמה שלי, שלושה עמודים של טקסט
של מה אני מרגיש כרגע. זה והתפרק לי מהראש ונוצר זיכוך, והדף כפרה עליו, כמו תקציב באקסל, סופג הכל.

וזה יהיה השלב השני

ואז, זה תלוי במידת הקירבה והרצון שלכם, אפשר ללכת לבנאדם שעיצבן אתכם ולהגיד לו מה הקפיץ אתכם.
עכשיו כשהמחשבה מעובדת, הדברים עזבו את הראש, הלב קצת הפשיר, 
אתם תוכלו להגיד את הדברים ככה שגם ישמעו אתכם ותתקבלו, בשאיפה, בחמלה שמגיעה לכם כמי שנפגע\ה.

נסו את זה.
עד כאן הדברים שעשו לנו

בסליחות שאני צריך לבקש 
***

ביקשתי סליחה ממה שפגעתי בו. 
מרגע זה, הכדור לא אצלי. 
לכאורה. 

הכדור שנשאר לי, הוא בעצם תפוח אדמה לוהט שמקפצץ לי בתוך הידיים, והוא תפוח האדמה של האשמה הגדולה.
אשמה ואחריות. אחיות תאומות כמעט זהות אבל עם וריאציה. 
האשמה קוברת אותי באדמה והופכת אותי ליותר מסכן מזה שפגעתי בו. זה מנגנון כח שיקרי מאד.
אבל אחריות מצד שני, אחריות זה השיט האמיתי.

אז אם ביקשתי סליחה, ושיחררתי את הכדור לצד השני, ונשארתי עם השאלה ‘מה לעשות עם זה’, אני מקווה שהתשובה שלי תמיד תהיה ‘לקחת אחריות’.
ולקיחת אחריות יכולה להיות הפקת לקחים. איך אני יכול להמנע מזה לקרות שוב?
מה היו התנאים שהובילו אותי לזה?
איך אפשר להיות על זה באחריות? 
אולי לבדוק עם הבנאדם שנפגע ממני, פעם בכמה ימים מה שלומו?
אולי להציע תיקון בגובה העינים (כלומר, לא בהתרפסות)?

רק עשו משהו. 

למדתי כמה שנים אצל אבי פאר שלימד אותי ש’אם נלחמת במלחמה ולא למדת מכך דבר, הרי שכאילו נלחמת פעמיים’ (בציטוט חופשי, סליחה אבי)

גם פה, מדובר ב*בחירה* באקט של אחריות.
לפעמים כשאני קולט שלא הייתי בסדר, אני מנסה לבצע תיקון על ידי מעשה של משהו טוב, עבור מישהו אחר. 
בד”כ זו תהיה תרומה לעמותה כלשהי בקמפיין מימון המונים שאני מזדהה עם ערכיו. 
ההטמעות בסיפור של קמפיין כזה, ככה שהלב זז (וגם מקבל פרופורציות) + תמיכה בקמפיין כזה, משמעה שהזזתי את הלב מחד ויצרתי תנועה בעולם מאידך. 
זה פרייסלס.

זו לקיחת אחריות על תיקון בעולם, מתוך הכרה בעוול שאני עשיתי. ואני ממסגר לעצמי את זה ככה וזה ממש עוזר לי לשנות את הפרספקטיבה של המציאות.
אני לא אשם ולכן אני לא קורבן, אני אחראי ולכן עלי לתקן.
עם הבנאדם שבו פגעתי ועם העולם החיצון שלא קשור לסיפור בכלל, אבל אני משנה את העולם בקטנה על ידי תרומה כזו, ולוקח אחריות בגדולה.

מבחינתי, זה להיות על זה בבקשת הסליחה. לבצע את ההשתדלות במקומות שבהן יש לי שליטה.

**

אז לסיכום, 
בין אם אנחנו מבקשים סליחה מהאחר, ובין אם ביקשו (או צריכים לבקש) מאיתנו סליחה, 
אנחנו לגמרי יכולים להיות יותר על זה ולקחת את האחריות הרדיקלית על המעשים שלנו גם פה. 

יום כיפור יכול להיות לא רק יום של סליחה, אלא הרגע הזה שבו אנחנו סולחים לעצמנו – 
על הסליחות שלא ידענו לחלק, ועל אשמות שלקינו בהן במקום אחריות.

ולהחליט, שהשנה אנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו, להיות על זה בסליחה.