האם כך מנצחים את הארכי-נבל?

כל השבוע הזה הייתי מרותק למיני סדרה דוקומנטרית בנטפליקס בשם Churchill At War,
שמספרת את הסיפור של צ’רצ’יל בזמן מלחמת העולם השניה. 

וזה גרם לי לחשוב על החיים שלי
כמי שמתמודד עם פוסט טראומה.
ופוסט טראומה היא כמו שכבה נוספת לחיים,
שמחלחלת ברגעים הלא נכונים, הלא מתאימים
ובצורה רנדומלית – לכל תחומי החיים.
אני מאמין שהטקסט הבא רלוונטי גם למי שלא אובחן פורמלית עם פוסט טראומה, כי הצלקת קיימת בכולנו.

כשראיתי את הסיפור של צ’רצ’יל,
הבנתי משהו בצורה מאד עמוקה לגבי עצמי.
פתאום מגיח שד מטורף,
מוטציה של הקיום האנושי, אחד בשם היטלר. 

ומדובר באמת במשוגע שכל דבר שהוא נוגע בו, הוא שובר. 
והוא מחלחל לכל אירופה ומשמיד אותה.
והבריטים מנסים להתמודד איתו על ידי שיחות שלום  והסכמים שלא שווים יריקה. 

ואז פורצת מלחמת העולם השניה. 
וכמובן שהמוטציה הזו, כמו פוסט טראומה והשלכותיה,
לא רואה בעינים. והוא מחלחל לכל אירופה, שהיא המקבילה של מערכת העצבים שלי.

ואי אפשר להתנהל עם הדבר המשוגע הזה בכלים רגילים. צריך להביא אווירת ‘בעל הבית השתגע’. 
אם ניסית בדרכי שלום וגילית שמולך עומד הנבל הכי גדול,
שהוא בשר מבשרך, בדיוק כמוך, רק נבל – אתה חייב גישה אחרת.

חייבים להיות קיצוניים מולו.
וצ’רצ’יל היה משוגע קיצוני, במובן החיובי של המילה.
הוא דיבר בחזונות גדולים (דבר שעלה לו בדמים במלחמה הראשונה),
דיבר על אומץ ותעוזה, נאם על נצחונות, כשהבריטים היו הדבר הכי רחוק מנצחונות.

כל הממלכה נלחמת על חייה, והוא, לא יורד בסטנדרטים של עצמו – ממשיך לשתות שמפניות בחדר המלחמה,
ומסייר באיזורים מופצצים בחליפה מוקפדת וצילינדר. לפעמים, לובש חלוקה קטיפה סטייל של פיג’מה, כשהוא עומד במעמדים הכי פורמלים שיש. 

כי הוא לא רואה בעינים. כי הוא משוגע.
מדבר על אהבה ועל עולם חדש אחרי הנבל
ומייצר עבור העם שלו תקווה למרות שאין שום דבר שמוכיח את התקווה הזו כרגע ומדביק את הרוח האנושית.

וכמו שקרא לזה אלתרמן:
“על אהבה הוא מדבר, בה הוא פותח”.
כל יציאה למלחמה חייבת בשיחה על אהבה לפני שתהיה יריה אחת.
ככה שגם היריה תהיה צבועה בצבעים הנכונים, בכוונה הנכונה.
כי אחרי הכל, מה התועלת במלחמה, אם לא לסיים אותה?
אחרת נגררים להרג של חפים מפשע.

ובכמויות.

וחשבתי על כך שזו הדרך לנצח את הנבל שיש בכל אחד מאיתנו. 
לא הנבל הקטן שאותו עוברים כל כמה שנים.
אלא הארכי-נבל. המוטציה העצמית. בשר מבשרנו שאוכל אותנו חי
מכרסם לנו את אירופה ואת מערכת העצבים שלנו.
ה-היטלר המקומי שחי בתוכנו.

אני צריך לעשות משהו אחרת,
אני צריך להיות באווירת ‘בעל הבית השתגע’ מולו
מולי עומדת מוטציה
אני צריך לייצר מוטציה כמו צ’רצ’יל, כדי לנצח.
והבנתי שהמשמעות של ‘צרצ’יל’ בחיים שלי – היא לשנות את הפוקוס של החיים שלי ולשים בפוקוס את אקט הריפוי עצמו.

ש’ריפוי עצמי’ יהפוך להיות המוטיב המוביל בחיים שלי. 
אני תמיד חשבתי על המוטיב שלי כ’התפתחות עצמית’.
ואכן התפתחתי באמת בצורה שאני מבסוט ממנה.
אבל האם נתתי דגש על ריפוי?

עשיתי דברים שקשורים לריפוי. אני ב-25 השנים האחרונות הייתי ביותר ריפוי מאשר אפשר לדמיין.

אבל האם זה היה הפוקוס שלי? הריפוי? או שמא עשיתי מה שצריך, גבר משימתי שאני, כי זה מה שצריך.
האם הכוונות שלי באמת היו נתונות לריפוי?
באמת באתי לנצח את היטלר?

עם יד על הלב, אני לא בטוח. וזה קצת מערער פתאום.

אני עוד לא יודע לדווח על תוצאות והתקדמויות.
אבל משהו בהגדרת ה’יסודות’ שלי, מרגיש לי שזז קצת.
אולי זה מסע הפטריות האחרון, אולי זה הסדרה על צ’רצ’יל
אולי זו תשישות הגוף שהתחילה להראות כמו משהו שאני לא מסכים לה
אבל כך או כך, זה נראה שהנצחונות שהיו לי על הנבל במרוצת השנים – היו נצחונות במערכות בלבד.

ודווקא במקום שבו אני עומד בימים האחרונים.
מסתכל פנימה,
אני מבין שאירופה שבתוכי כל הזמן בסכנה מהיטלראיות
ומערכת העצבים שלי חשופה לסיכונים עדיין, כמו פעם
אני לא מעוניין לצאת למלחמות ולעשות ‘מה שצריך’
אלא רק לעסוק בריפוי העצמי, כפוקוס המרכזי
ממקום של אהבה, לא של ‘ביצוע’
ממקום של חיפוש הריפוי ולא חיפוש ה’תפקוד’
ואולי זו הדרך היחידה לנצח את היטלר
לעלות מולו כמשוגע חיובי
שעושה דברים לא הגיוניים לעצמו,
לא מנסה לכסות את הקטנות
אלא לפעור בורות בגדולות
בבורות האלה שותלים פרדסים.

להסתכל על העולם כמקור לריפוי עבורי ולא כהתמודדות עבורי, 
זה הדבר הכי לא הגיוני בשבילי. 

ואולי דרך זה, תברא מציאות חדשה.