מה הסיפור שלך?

זה הכל טמון בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
אני מניח שאת זה אתם כבר יודעים.

אבל רציתי רגע להתמקד על המילה *סיפור*
במשמעות היותר עמוקה שלה.

הרי מה זה בכלל אומר ‘להאמין לסיפור שלנו’? אם האמירות שלנו כלפי עצמנו הן, נניח, ‘אני לא בנאדם מצליח’, ‘אני לא טוב בכסף’ וכו’,
זה לא רק אמירות, זה מניפסט, זה סיפור.

מה הכוונה בסיפור?

אבל סיפור הוא אוסף של אנקדוטות שמחוברות ביניהן, וקושרות יחד ציפיות לעתיד שמבוססות על לא יותר מהתנסויות עבר (ולעתים קרובות – התנסות עבר, ולא התנסויות), יחד עם הבנה מאד מסוימת על סט התנאים שצריכים להתקיים ויביאו את אותן תוצאות. במידה רבה אנחנו מעורבים בסיפור בצורה ככ שטחית, עד שאפשר ממש להקביל אותנו לאנשים שבמקרה במוצש הלכו לקולנוע וקנו כרטיס לסרט שבו הכל, זולת גודל מנת הפופקורן שנזמין, כבר קבוע לנו מראש ואין לנו שום התערבות בסרט. אבל אנחנו הרי חכמים מכך, יודעים מכך, עמוקים מכך.


מה תזרעו?

אנחנו הרי יודעים שבחיים שלנו יש לנו מידה עצומה של אקטיביות שתשנה את חוקי המשחק, ואם אתם רוצים ללכת רגע פילוסופית, הרי שעצם מושג הקארמה, אותו מושג ששגור בפינו כלאחר יד, הוא הוא התרגום של מעשה לתוצאה. נזרע זרעים של קלמנטינות, יהיה עץ קלמנטינות. או שלא? כי הכוונה לזרוע זרעי קלמנטינות היא ההתחלה, וכל ענין ההשקיה ויצירת התנאים השונים כדי לאפשר לעץ לצמוח, הוא ההמשך. ורק בסוף, קוצרים את הפירות. ובהינתן שאין דבר שתופס את בני האדם יותר מסיפור, והוא מנתק אותנו מההוויה הרגעית שלנו ולוקח אותנו למקום אחר. זו חוויה חזקה. תחשבו על זה – כל דבר שאתם עושים בזמן הווה ומקבלים אותו כמציאות, יכול בשניה להעלם כשהאורות באולם יכבו והסצנה הראשונה שתראו בסרט, תהיה של גופה. מתחיל מתח. של מי הגופה? למה נרצחה? ועוד שאלות שמתחממות לנו במוח ככל שהמוזיקה הופכת דרמטית יותר. ואז בסצנה השניה רואים דמות כלשהי. ואנחנו מתחילים להסיק עליה, אולי היא הרוצחת? מה המניעים שלה? האם מישהו מאיתנו זוכר שהוא בקולנוע באותו רגע? לא. כל הווייתנו והמרכז שלנו, מתנתקים, והמציאות היחידה היא של הגופה והדמות והמוזיקה והפופקורן וזה ששכח לסגור את הטלפון למרות שביקשו 15 פעמים בצורות שונות לשים על השתק.


לקחת אותנו מההווה ולהעביר אותנו להווה אחר

זאת אומרת שסיפור טוב יכול לנתק אותנו מכל מה שאנחנו עושים וחושבים ויודעים ולהמציא לנו מציאות, ולו רגעית, חדשה.

ותחשבו שכל יום הייתם הולכים לקולנוע ורואים סרט על רצח ויש גופה ויש דרמה, מה היה קורה? בדיוק. הייתם מתחילים לחוות את החיים ולראות את החיים בפריזמה של סרטי רצח.
אולי הייתם דרוכים יותר, אולי מאוימים יותר, אולי מאבדים אמון בעולם? אני לא יודע. כל אחד יקח את זה למקום שלו, אבל מה שבטוח זה שהמוח הוא כלי חכם.

אם יצרתם ‘שביל’ או ‘נתיב’ מחשבה במוח, וחזרתם עליו כמה פעמים, יש למוח את האינטרס הגדול ביותר להמשיך להעביר מחשבות באותו נתיב שבו נסעתם. ממש כמו שיש לנו דרך מועדפת לנסיעה לעבודה, נעשה הכל על מנת להמשיך לנסוע במוכר והטוב הזה.
ואם צריך דרך חדשה, יקח זמן עד שנתרגל אליה ואז היא תהפוך להיות המועדפת, ככל שניסע בה יותר.

כך שהמשפט המעצבן ‘מחשבות בוראות מציאות’ הוא כנראה נכון. אבל הוא מעצבן לא כי הוא נכון אלא כי לא עצרנו מספיק לבחון את המחשבות שלנו ולכוון פעולות חדשות.

כלומר, לא עצרנו כדי לבחון מה הם הזרעים שאני זורע באדמה (הכוונה שלנו)
ולא עצרנו כדי לבחון מה צריך לעשות על מנת שהעץ יצמח כמו שצריך (המעשים שלנו).

כל מה שעשינו זה לקחת משהו מהרצונות העמוקים שלנו,
ולהפיל עליו שק של פחד של תוצאות שאני מכיר מהעבר, לא להקדיש זמן לתכנון – ולצפות שיצא לנו עץ קלמנטינה. וכשהוא לא צמח כי לא שתלנו זרעים נכונים ולא עשינו פעולות נכונות,
ללמוד מכך ש’שוב זה לא עבד והסיפור שלי נכון’.


מתי נחליט לשנות את הסיפור?

בשני הפרקים האחרונים שהעלתי לפודקאסט של על זה, עסקתי במעבר בין רצונות למעשים.
וזה כולל, בעיקר, מעבר דרך הסיפור והמצאת סיפור חדש, לצד תכנון של פעולות.

אני חושב שמבחינתי, זו גולת הכותרת של ‘על זה’.
להיות על זה מבחינתי, זה לתת כבוד ומקום לרצונות שלי ולשאול ‘איך כן’ ולא לשקוע בתוך ‘למה לא’. את השקיעה הזו אני מכיר היטב ואני חושב שזה היה לפני 22 שנה ששמעתי לראשונה את הקונספט הזה, שבו אני יכול לשנות את המציאות של עצמי.

זה היה בפורום של לנדמרק (סדנת מודעות עצמית כזו) וזו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לכזה תוכן. ומתוך שלושת הימים שם נחקק לי משפט אחד בזכרון ‘תהיה לא הגיוני לעצמך’.

ואני משתדל ככל שאני יכול ‘להיות לא הגיוני לעצמי’. וזה אומר חתירה קבועה לצאת מאיזור נוחות.
ובהתחלה זה היה כמובן מאד קשה ומסובך וככל שעבר הזמן זה הפך יותר ויותר קל.
או יותר נכון, פחות ופחות מאיים.

וזה עדיין לא קל, וזה עדיין מאיים. אבל ככה זה.


להיות לא הגיוניים לעצמנו

להיות לא הגיוניים לעצמנו אומר לשנות כוונה או לחדד כוונה, ובניתוח מדויק יותר של המעשים שצריכים להתקיים על מנת שמשהו יקרה, כמו שאני רוצה.

אולי להקדיש זמן להקשיב לשני הפרקים האלה, שלא תוך כדי משהו, אלא מתוך כוונה נכונה ומעשים נכונים, יהיה הסיפתח של להיות לא הגיונים לעצמנו.

לשנות את הסיפור של עצמנו זה לא קונספט רוחני בכלל, למרות שכשמדברים עליו, מדברים עליו בחוגים וערוצים שנחשבים רוחנים.
לשנות סיפור זה משהו פרקטי, שמגובה במעשים מאד ברורים, שנאמר – יש צ’קליסט לזה.


זה הכל טמון בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
אני מניח שאת זה אתם כבר יודעים.

אבל רציתי רגע להתמקד על המילה *סיפור*
במשמעות היותר עמוקה שלה.

הרי מה זה בכלל אומר ‘להאמין לסיפור שלנו’?
אם האמירות שלנו כלפי עצמנו הן, נניח, ‘אני לא בנאדם מצליח’, ‘אני לא טוב בכסף’ וכו’,

זה לא רק אמירות, זה מניפסט,
זה סיפור.

מה הכוונה בסיפור?

 סיפור הוא אוסף של אנקדוטות שמחוברות ביניהן, וקושרות יחד ציפיות לעתיד שמבוססות על לא יותר מהתנסויות עבר (ולעתים קרובות – התנסות עבר, ולא התנסויות), יחד עם הבנה מאד מסוימת על סט התנאים שצריכים להתקיים ויביאו את אותן תוצאות.

במידה רבה אנחנו מעורבים בסיפור בצורה ככ שטחית, עד שאפשר ממש להקביל אותנו לאנשים שבמקרה במוצש הלכו לקולנוע וקנו כרטיס לסרט שבו הכל, זולת גודל מנת הפופקורן שנזמין, כבר קבוע לנו מראש ואין לנו שום התערבות בסרט.

אבל אנחנו הרי חכמים מכך, יודעים מכך, עמוקים מכך.

מה תזרעו?

אנחנו הרי יודעים שבחיים שלנו יש לנו מידה עצומה של אקטיביות שתשנה את חוקי המשחק,
ואם אתם רוצים ללכת רגע פילוסופית, הרי שעצם מושג הקארמה, אותו מושג ששגור בפינו כלאחר יד, הוא הוא התרגום של מעשה לתוצאה.

נזרע זרעים של קלמנטינות, יהיה עץ קלמנטינות. או שלא? כי הכוונה לזרוע זרעי קלמנטינות היא ההתחלה, וכל ענין ההשקיה ויצירת התנאים השונים כדי לאפשר לעץ לצמוח, הוא ההמשך.
ורק בסוף, קוצרים את הפירות.

ובהינתן שאין דבר שתופס את בני האדם יותר מסיפור, והוא מנתק אותנו מההוויה הרגעית שלנו ולוקח אותנו למקום אחר. זו חוויה חזקה. תחשבו על זה – כל דבר שאתם עושים בזמן הווה ומקבלים אותו כמציאות, יכול בשניה להעלם כשהאורות באולם יכבו והסצנה הראשונה שתראו בסרט, תהיה של גופה.

מתחיל מתח.

של מי הגופה?

למה נרצחה?

ועוד שאלות שמתחממות לנו במוח ככל שהמוזיקה הופכת דרמטית יותר. ואז בסצנה השניה רואים דמות כלשהי. ואנחנו מתחילים להסיק עליה, אולי היא הרוצחת? מה המניעים שלה?

האם מישהו מאיתנו זוכר שהוא בקולנוע באותו רגע?

לא.
כל הווייתנו והמרכז שלנו, מתנתקים, והמציאות היחידה היא של הגופה והדמות והמוזיקה והפופקורן וזה ששכח לסגור את הטלפון למרות שביקשו 15 פעמים בצורות שונות לשים על השתק.

לקחת אותנו מהווה ולהעביר אותנו להווה אחר

זאת אומרת שסיפור טוב יכול לנתק אותנו מכל מה שאנחנו עושים וחושבים ויודעים ולהמציא לנו מציאות, ולו רגעית, חדשה.

ותחשבו שכל יום הייתם הולכים לקולנוע ורואים סרט על רצח ויש גופה ויש דרמה, מה היה קורה?
בדיוק. הייתם מתחילים לחוות את החיים ולראות את החיים בפריזמה של סרטי רצח.
אולי הייתם דרוכים יותר, אולי מאוימים יותר, אולי מאבדים אמון בעולם? אני לא יודע. כל אחד יקח את זה למקום שלו, אבל מה שבטוח זה שהמוח הוא כלי חכם.

אם יצרתם ‘שביל’ או ‘נתיב’ מחשבה במוח, וחזרתם עליו כמה פעמים, יש למוח את האינטרס הגדול ביותר להמשיך להעביר מחשבות באותו נתיב שבו נסעתם.
ממש כמו שיש לנו דרך מועדפת לנסיעה לעבודה, נעשה הכל על מנת להמשיך לנסוע במוכר והטוב הזה.
ואם צריך דרך חדשה, יקח זמן עד שנתרגל אליה ואז היא תהפוך להיות המועדפת, ככל שניסע בה יותר.

כך שהמשפט המעצבן ‘מחשבות בוראות מציאות’ הוא כנראה נכון. אבל הוא מעצבן לא כי הוא נכון אלא כי לא עצרנו מספיק לבחון את המחשבות שלנו ולכוון פעולות חדשות.

כלומר, לא עצרנו כדי לבחון מה הם הזרעים שאני זורע באדמה (הכוונה שלנו)  ולא עצרנו כדי לבחון מה צריך לעשות על מנת שהעץ יצמח כמו שצריך (המעשים שלנו).

כל מה שעשינו זה לקחת משהו מהרצונות העמוקים שלנו, ולהפיל עליו שק של פחד של תוצאות שאני מכיר מהעבר, לא להקדיש זמן לתכנון – ולצפות שיצא לנו עץ קלמנטינה. וכשהוא לא צמח כי לא שתלנו זרעים נכונים ולא עשינו פעולות נכונות,
ללמוד מכך ש’שוב זה לא עבד והסיפור שלי נכון’.

מתי נחליט לשנות את הסיפור?

בשני הפרקים האחרונים שהעלתי לפודקאסט של על זה, עסקתי במעבר בין רצונות למעשים. (ממליץ לכם לבוא להאזין – חלק א’ | חלק ב’).
וזה כולל, בעיקר, מעבר דרך הסיפור והמצאת סיפור חדש, לצד תכנון של פעולות.

אני חושב שמבחינתי, זו גולת הכותרת של ‘על זה’.
להיות על זה מבחינתי, זה לתת כבוד ומקום לרצונות שלי ולשאול ‘איך כן’ ולא לשקוע בתוך ‘למה לא’. את השקיעה הזו אני מכיר היטב ואני חושב שזה היה לפני 22 שנה ששמעתי לראשונה את הקונספט הזה, שבו אני יכול לשנות את המציאות של עצמי.

זה היה בפורום של לנדמרק (סדנת מודעות עצמית כזו) וזו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לכזה תוכן. ומתוך שלושת הימים שם נחקק לי משפט אחד בזכרון ‘תהיה לא הגיוני לעצמך’.

ואני משתדל ככל שאני יכול ‘להיות לא הגיוני לעצמי’. וזה אומר חתירה קבועה לצאת מאיזור נוחות.ובהתחלה זה היה כמובן מאד קשה ומסובך וככל שעבר הזמן זה הפך יותר ויותר קל.
או יותר נכון, פחות ופחות מאיים.
וזה עדיין לא קל, וזה עדיין מאיים. אבל ככה זה.

להיות לא הגיוניים לעצמנו

להיות לא הגיוניים לעצמנו אומר לשנות כוונה או לחדד כוונה, ובניתוח מדויק יותר של המעשים שצריכים להתקיים על מנת שמשהו יקרה, כמו שאני רוצה.


אולי להקדיש זמן להקשיב לשני הפרקים האלה, שלא תוך כדי משהו, אלא מתוך כוונה נכונה ומעשים נכונים, יהיה הסיפתח של להיות לא הגיונים לעצמנו.
לשנות את הסיפור של עצמנו זה לא קונספט רוחני בכלל, למרות שכשמדברים עליו, מדברים עליו בחוגים וערוצים שנחשבים רוחנים.
לשנות סיפור זה משהו פרקטי, שמגובה במעשים מאד ברורים, שנאמר – יש צ’קליסט לזה.

שתפו ב-

פייסבוק
טוויטר
מייל

הצטרפו לניוזלטר שלנו

    0
      0
      עגלת הקניות
      העגלה ריקהחזרה לעמוד הבית