פוסט זה פורסם בניוזלטר של על זה.
אתם.ן מוזמנים.ות להצטרף אליו. הוא מקום טוב לתוכן,
השראה, מידע ודחיפה, בכל הקשור ליצירת תנועה
וניהול בתחומי החיים השונים. מצטרפים כאן
כח רצון ומשמעת עצמית הם שני מושגים שמלווים את האנושות מאז ראשית ימיה המתועדת. במיתולוגיות השונות, כל מיני דמויות עמדו תמיד בפני מבחני כח רצון – פרי עץ הדעת כדוגמה.
רק שבאמת מסכנים היו שם בגן העדן. היו צריכים להקשיב לסמכות החיצונית שאומרת להם לא, בעוד שכל הלב שלהם אומר כן, והם לא הקשיבו לפודקאסט שלי בנושא כח רצון ומשמעת עצמית, כדי לדעת שהנסיון לעמוד בפיתוי הזה לא ילך יפה כיוון שהם לא עברו שום תקופת הבשלה ואינקובציה עם המבחן הזה. (תכף נגיע לענין האינקובציה)
ציפו מהם שבעצם יגיעו מתחילתה של מחשבה (ובמקרה שלהם – הוראה), לכדי כח רצון או משמעת עצמית, מבלי לתת לעצמנו את השלבים הנכונים כדי להגיע לשם בהדרגה. להגיע מאפס למאה, גרסת גן העדן.
מרחק של מטר
אם אני נכנס לאוטו שלי בתל אביב, ומכוון את עצמי לאילת, אני הולך לגמוע לפחות 336,000 מטרים בדרך לשם. זה אומר ש 336K פעמים אני עושה משהו מחזורי (מתחיל את המטר הבא ומסיים את המטר הבא). תחשבו כמה הקרבה, כמה חזרתיות, כמה לא טריוויאלי זה. כמה המכונית שלי צריכה להיות מיומנת בתפקיד שלה כדי לעבור את המטרים האלה. וכל מטר שאעבור, הוא מטר חדש. את המטר שעברתי – שכחתי, את המטר שלא עברתי – לא הכרתי. כל מה שיש לי זו פרספקטיבה של המטר הנוכחי שאני צולח כיום.
כמה עבודה, של כמה גורמים וכמה פקטורים נכנסים לתוך הצליחה של כל מטר ומטר. הדעת שלנו מסוגלת לקבל שאלה פני הדברים וצריך לעבור את ההשקעה הזו מטר אחרי מטר. זה הרי ברור.
אבל אם החלטתי, נניח, להתחיל ללמוד צרפתית וכל יום לתרגל קצת ולפני היציאה לדרך זה ברור לי שהדרך היחידה היא לעבוד על זה בהדרגה, הרי שביום החמישי ללימודים, כשקמתי קצת הפוך ואין לי כח לתרגל צרפתית, נכנסים הקולות שישפטו אותי לחומרה ויזכירו לי את אותה ‘אמת’ שאני יודע מפעם, שכח הרצון שלי חלש או שאין לי משמעת עצמית וכו ‘וכו’ ואשכח את זה שכל מטר הוא מטר חדש.
כמה אנחנו טובים בזה הא.
המחלה המדומיינת
שלא נאמר ‘שולחים את עצמנו בתת מודע’ לנסיבות ומציאויות שיתמכו באמונות שלנו על עצמנו.
ככה זה, אנחנו צריכים ודאות תמידית למציאות. אנחנו מכוונים את ההתנהגות שלנו למקומות המוכרים, שבהם היינו בעבר.
ולכן, אם לא הצלחתי להתמיד פעם בלימודי סריגה, כך בלימודי צרפתית שלי, יש סיכוי לא רע שאחבל בלימודים של עצמי בתת מודע,
או לכל הפחות, אספר לעצמי שלא תרגלתי משום שאין לי כח רצון.
רק שזה בולשיט. זה לא שאין לי כח רצון, זה שאני ממציא לעצמי מחלה מדומיינת כמו ‘העדר כח רצון’
כי היא מאפשרת לי להתמודד עם התחושות הלא נעימות שעולות מכך שלא קיימתי את ההבטחה שלי לעצמי.
כלומר, בשיחה הפנימית בין המבוגר לילד שחיים אצלי ואצלכם במוח,
המבוגר האחראי שופט לחומרה את הילד, הילד לא אוהב את זה,
ממציא שיש לו כאב בטן מאתמול ובגלל זה לא הכין שיעורים. זה יכול לעבוד מדי פעם.
השאלה אם בסוף לילד תהיה תעודת בגרות או לא.
אז כשאנחנו חושבים על כח הרצון שלנו, או על העדרו,
אנחנו למעשה רוצים באמת לבחון את מידת הסבלנות שלנו לשהות בחוסר הנוחות הזו שבה הדברים עוד לא הפכו להרגל אוטומטי.
הציר שבין הרצון לכח הרצון
כל מיני קואצ’רים ירצו לתלות אותי על האמירה הזו עכשיו.
הרצון שלי הוא תחילתה של תנועה שמגיעה מהלב, איתות של, כמו שקרא לזה בריאן וילסון,
wouldn’t it be nice? (האם לא יהיה נחמד אם…).
כח רצון ומשמעת עצמית קורים כשאין חיכוך שעומד מולם ועוצר אותם.
כלומר, כשהרצון כבר הופך להיות חלק מהמידות ומהערכים שלי כאדם, סוג של צרוב ב-DNA.
אבל כדי שהרצון יהפוך לכח רצון, הוא צריך לעבור תקופה של אינקובציה.
באינקובטור, לוקחים רעיון שנמצא בשלב ‘טרם זמנו’ ועושים בו שני דברים מרכזיים:
מרחיקים אותו מכלל סכנה ומזינים אותו במה שצריך כדי שיתפתח.
ושני הדברים כרוכים זה בזה.
שינוי התפיסה
ואם תסכימו איתי שהמושג baby steps הוא הגיוני, כי לא נבקש מתינוק שיתחיל לרוץ מרתונים לפני שהתחיל ללכת,
אנחנו צריכים לדאוג להפסיק למכור לעצמנו בולשיט על כח רצון שלא קיים,
כשמעולם לא נתנו לו את ההזדמנות להתבשל ולהתקיים בכלל.
שינוי התפיסה הזה הוא לב הענין שכן הוא מוריד את הביקורת העצמית והרודנות העצמית, ממקום רציונלי –
רודנות וביקורת עצמית הם לא הרחקה מטווח הסכנה של הרעיון שנולד טרם זמנו, אלא להפך,
זה לייצר זיהום בשטח הסטרילי הדרוש לגידול רעיון שלא נולד.
אינקובטור
ברצון שמגיע מהלב וצריך להתפתח לכדי כח רצון שנמצא בעולם הערכים והמידות שלי כאדם.
לא אחזור על האמור, לכו תקשיבו.
אבל אגיד בקצרה, שאנחנו חייבים לדאוג (כאקט מכוון, לא מקרי)
להיות בהשראה מכוונת על הדברים שאותם אנחנו מולידים לעולם שלנו ומבקשים לדבוק בהם, זו ההזנה הטובה.
וכדאי מאד שנייצר לעצמנו יעדים ותכנית פעולה(כאקט מכוון, לא מקרי),
כדי שיהיה לנו מסלול ללכת בו ובהירות בדרך ובלאן רוצים להגיע. וכדאי שנטפל בשינה שלנו.
ויש עוד מספר גורמים שמהווים את סעיף ההזנה באינקובטור.
וזה אולי נראה כמו הרבה עבודה והשקעה, וזה נכון, זו הרבה עבודה והשקעה להזיז משהו בעולם שעד כה לא קרה.
להוליד משהו משמעותי, תמיד ידרוש כאב.
אבל מהנסיון שלי, הדבר היחידי שתמיד עבד,
היה הסתכלות סבלנית שלי על האינקובטור והמתנה לגדילה של הרעיון כך שיעזוב את האינקובטור.
כלומר, אין הלחצות ואין התאכזבויות – וכמאמר מתי כספי, לצ’יפס לא אומרים נו. יש קצב הבשלה.
שורה תחתונה —
הפוקוס צריך להיות על תפיסת האינקובטור, לראות ולגדר אותו כזמן הכרחי שמצריך פעולות מסוימות והתנהגות מסוימת,
ובוודאי – הערכה מסוימת את מקומנו על הציר.
אז מה לגבי גן העדן?
ולמה לא לאכול ואיזה אנשים תהיו אם תאכלו ואיזה לא ועוד מלא דברים,
יש מצב שהם היו מצליחים כל יום לא לאכול את פרי עץ הדעת מחדש. כמו לעבור את המטר.
ואז אחרי איקס ימים, ואני לא יודע כמה בדיוק,
לא לאכול את פרי עץ הדעת, היה הופך להיות פשוט חלק מהמידות והערכים של אדם חווה.
לא אוכלים את פרי עץ הדעת, כי פשוט לא אוכלים את פרי עץ הדעת. וזהו.
אין על מה להרחיב פה בכלל.
זה חלק מה DNA שלנו, לא צריך כח רצון, זה יצא מהאינקובטור.
