לפני עשור הייתה לי קנאה אדירה בחברים סטארטאפיסטים שעשו דברים גדולים.
ה’ביג’ שלהם סינוור אותי, כאדם שהיה מאד מבולבל בתקופה ההיא ולא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהחיים או מהזוגיות או מהקריירה.
זה אכל אותי מבפנים שאני לא ‘שם’, כמוהם ואני לא עושה גם, כמוהם.
אבל האמת היא שלא הייתי שם. זו לא הייתה המציאות שלי כי זה לא היה הרצון שלי. זה לא היה הרצון שלי כי מעולם לא ראיתי בדמיון שלי באמת, שהדבר הזה אפשרי לי. רק הסתכלתי על הזוהר (היום אני יודע איזה פקקטה זוהר זה) של הכנסים והפגישות והמצגות והמשקיעים.
במקום חזון שמחובר אלי, לרצונות שלי, לאיפה שאני נמצא עם עצמי, למה שהתודעה שלי מסוגלת ולא מסוגלת להכיל –
ניסיתי להתחבר לחזון וחיים של אחרים.
הצחיק אותי לראות את ההומאז’ של בוז’י הרצוג, בתמונה המפורסמת שבה הוא מחקה את אביו שעשה אותו דבר ב 87, כשהוא מחקה את הרצל של הקונגרס הציוני הראשון.
זה מצחיק אותי כי דמות של לידר, של מנהיג, בין אם בעל משמעות אקטיבית או רק סממן ייצוגי, הייתי רוצה לראות כמציגה חזון. קטן. חזונצ’יק.
מה שקיבלתי זו ההתמסרות למעטפת.
האינסטגרמית.
האימוץ של חזון של מישהו אחר.
מה החזון שלו? מה החזון שלכם?
בהתקשר לארוע כמו קונגרס ציוני וזה, אפשר לראות בזה קריצה ל’המשך דרכו וחזונו של’, אבל אני לא יודע. זה מוזר לי.
מוזר לי שחזון לא משתנה במשך כל כך הרבה שנים. החזון הציוני הוא לא העיסוק של הפוסט הזה. אבל הוא דוגמה למשהו שהייתי מצפה להתאמות בו מאז שנהגה.
וזה לא פוסט פוליטי, אל תתחילו, אני לא אומר שום דבר על ציונות.
כי הנשיא הוא לא הענין פה. הענין הוא אנחנו.
האמת שבלי חזון, מוצהר וידוע ומנוסח או לא מוצהר, לא ידוע ולא מנוסח (אלא רק ‘כזה שפשוט’ יודעים מבפנים’), הנשמה שלנו מאבדת כיול וכיוון. טבעו של האדם ללכת כל הזמן, אבל לאן בעצם?
ועדיין מעטים כל כך עוצרים פעם בכמה חודשים לשאול את עצמם – מה אני רוצה? מה המציאות שאני רואה מולי?
וזה מבלבל כי יש לנו את החיים של כל העולם פרושים מולנו, ואנחנו מסיקים את המסקנות – ובד”כ הלא נכונות, על איך החיים צריכים להיות. זוכרים את השיר ‘גם אני רוצה’ של פוליקר?
מפוליקר ועד רעיון ההאחזות של הבודהה, הגרידיות הטמונה בנו, אנחנו רוצים גם.
וזה בסדר. זה מדהים לרצות גם.
מה הגם שלכם?
זה כביכול טריוויאלי. לחשוב על מה אנחנו רוצים. אבל באמת באמת רוצים, שהוא גם אפשרי.
עזבו אתכם מאמירות ‘החזון שלי זה חמישים מליון שקל בלוטו חחחח’.
אני מדבר על להיות המנהיגים והוגי החזון של החיים שלכם, שזה אומר השראה ותדלוק כל הזמן, ושרטוט של תוואי דרך משוער. ולהתחיל ללכן.
אבל כשזה לא ברור לנו על ה one, כשאנחנו לא רואים את החזון שלנו כמשהו אפשרי,
אנחנו צריכים לעשות מעשה אקטיבי אחד. והוא דווקא לא לכתוב חזון.
המעשה האחד הוא לעצור מכל מלאכתנו, ולהקדיש זמן, להוציא את עצמנו החוצה, לקחת בלוק כתיבה או מחשב.
ומשם נראה כבר. אולי יצא משהו, אולי לא.
הפעולה האחת הזו, המקדימה לחזון, זו שבסהכ סוגרת זמן עם עצמנו ויוצאים מהבית, היא הדבר החשוב פה.
מכירים את זה שאין לכם כח לעשות ספורט אז אתם רק מתלבשים ושמים נעלים ואז אתם כבר לבושים עם נעלים אז יאללה נצא לעשות ספורט? כזה
כי כשאנחנו לא מאמינים למחשבה של עצמנו ולאמונה ש’יהיה חזון’ – אנחנו נסורס. לנצח. אף אחד לא רוצה לפגוש את חולשותיו. אבל אם זו תהיה פעולה אחת מקדימה, שבה בוודאות נוכח לנצח?
צאו החוצה. וגמרו את החזון בזה.
כל השאר יגיע.
אנחנו חייבים לעשות את זה למען עצמנו. חייבים לדעת לאן הולכים. אחרת החיים הם פשוט סטגנציה, ומה שעומד סטטי, מתישהו יתחיל לקמול. הכל מצריך תדלוקים. של אנרגיה או זמן או תשומת לב או כסף או אהבה או כל דבר שיכול לשמש בתור מה שממריץ את המנוע הפנימי. לפעמים קוראים לזה מוטיבציה.
ואם אנחנו כבר עושים את זה, אנחנו צריכים להרגיש את הרטט הקטן הזה של הבפנים שאומר לנו ‘כן כן, זה הדבר הנכון’. כי אם הוא לא מגיע, מצב שאנחנו מחקים חיים של אחרים, חזון של אחרים.
או סתם מחקים תמונה מתחילת המאה של בנאדם שפעם נראיתי כמותו, כשהזקן שלי היה ארוך יותר, אבל לא אומרים משהו מהותי כדי להעביר את הלפיד הזה הלאה
**
בתמונה: דאלי2 מייצר חזון פסיכדלי של הרצל מודרני
