של מי החלום הזה לעזאזל?

לפני עשור הייתה לי קנאה אדירה
בחברים סטארטאפיסטים שעשו דברים גדולים. ה'ביג'
שלהם סינוור אותי, כאדם שהיה מאד
מבולבל בתקופה ההיא ולא יודע מה
הוא רוצה מעצמו ומהחיים או מהזוגיות
או מהקריירה.

זה אכל אותי מבפנים שאני לא
'שם', כמוהם ואני לא עושה גם,
כמוהם. אבל האמת היא שלא הייתי
שם. זו לא הייתה המציאות שלי
כי זה לא היה הרצון שלי.
זה לא היה הרצון שלי כי
מעולם לא ראיתי בדמיון שלי באמת,
שהדבר הזה אפשרי לי. רק הסתכלתי
על הזוהר (היום אני יודע איזה
פקקטה זוהר זה) של הכנסים והפגישות
והמצגות והמשקיעים.

במקום חזון שמחובר אלי, לרצונות שלי,
לאיפה שאני נמצא עם עצמי, למה
שהתודעה שלי מסוגלת ולא מסוגלת להכיל
- ניסיתי להתחבר לחזון וחיים של
אחרים.

מה שקיבלתי זו ההתמסרות למעטפת. האינסטגרמית.
האימוץ של חזון של מישהו אחר.
מה החזון שלו? מה החזון שלכם?

האמת שבלי חזון, מוצהר וידוע ומנוסח
או לא מוצהר, לא ידוע ולא
מנוסח (אלא רק 'כזה שפשוט יודעים
מבפנים'), הנשמה שלנו מאבדת כיול וכיוון.
טבעו של האדם ללכת כל הזמן,
אבל לאן בעצם?

ועדיין מעטים כל כך עוצרים פעם
בכמה חודשים לשאול את עצמם -
מה אני רוצה? מה המציאות שאני
רואה מולי?