איך לעבוד עם חיכוך, התנגדות ולהנות מהניצוצות שעפים

מה שמניע אותנו לעשות כל דבר, הוא הנוירו-טרנסמיטור שקרא דופמין.
שמעתם עליו בטח.
אם אין לי דופמין שמצליח להניע אותי לצאת לרוץ, כי הריצה לא מרגשת אותי
באופן כזה שיופרש לי דופמין שיצליח להוציא אותי מהביתה
אני מחפש פעולה אחרת, שבאופי שלי היא כן תאפשר לדופמין להתחיל לנוע
בכמויות גבוהות יותר, ובעזרתו יהיה לי את ה’דרייב’ לקום ולצאת ולרוץ.

1 . אפשר לקשור לכך פעולות עוד פחות נעימות. כמו לשים את הראש מתחת לברז של מים קרים שזו פעולה ‘לא נעימה’ אבל זו פעולה ‘קלה’, היא לא דורשת את ההתעסקות הגדולה של לקום ונעליים, ולצאת, וחימום חמש דקות וקר בחוץ וכו’ וכו’.
כך אנחנו מעלים דופמין (מים קרים עושים את זה), ו’על גבו’ רוכבים להשגת המטרה האחרת
(ריצה)

2. אפשר לחפש אירוע נעים שמעלה דופמין. לי למשל יש שיר אייטיז מאיזה סרט ישן
שתמיד אני שם אותו ומתמלא בדרייב. זה סוג של eye of the tiger, רק אחר. השיר הזה. דמיינו פול ווליום.
מוזיקה יכולה לעשות את זה לגמרי, למלא אותנו בדרייב. ומתוך הדרייב הזה, אני יכול ללכת ולנעול נעליים ומשם להתקדם לריצה

3. והפתרון שיותר עובד *לי* זה למסגר את ההתנגדות בתור האימון האמיתי שלי פה.
כלומר, זה אימון כח שריר במשקלים גבוהים – רק למוח, מהספה ועם עוגיה ביד.

ואז אני מנהל פינגפונג מחשבתי. צא. לא בא לי. צא נו תתאמן על לצאת. לא בא לי.
תקשיב אם תצא אתה תשתפר בחוסן שלך צא. לא בא לי. שמע לי יאיר, ככה בונים
אישיות. אתה גם תראה צעיר יותר בעשור. אה ואלה? עדין לא בא לי.
וכך הלאה עד שאני מצליח להשתכנע, או מתיש את עצמי במשחק הפינג פונג הזה.