אלה שמתווכחים כל הזמן
מכירים את אלה שאוהבים לריב ולהתווכח?
בטוח יש בסביבתכם איזה מישהו כזה, שלא משנה על מה מדובר,
הוא יסתור אתכם רק לשם הוויכוח.
למה הדבר כך?
הרי אותו אדם מייצר חיכוך
וחיכוך בקונטקסט הזה הוא דבר לא נעים
אבל בחיכוך יש גם ניצוצות
ואני חושב שבכולנו קיים המנגנון הזה שנמשך לניצוצות. בזיקוקים ובחיכוכים.
אשכרה? עוד מאותו דבר?
בכולנו יש התנגדויות לדברים שאנחנו לא אוהבים לעשות
וכדי לעבור אותם ולעשות אותם
אנחנו מכניסים שיטות מעולם ההלקאות העצמאיות
שמי יודע איפה ולמה קיבלנו אותם והפכנו אותם ללגיטימים
ואז, אנחנו מנסים לפתור את הבעיה, עם אותו מוח שיצר אותה
כלומר, הפתרון שלנו ללעבור את החיכוך, הוא ‘לנסות יותר חזק’
ואז להתבאס שהפתרון הזה לא תמיד עובד, ואם הוא עובד
הוא מייצר מחיר ככ גבוה שאנחנו בכלל לא רוצים לשלם
וגם ככה מראש לא היה חשק לעשות את הענין –
עכשיו יש עוד פחות חשק.
איך יוצאים לרוץ?
אבל מה היה קורה לו היינו מחליפים מוח בהתמודדות עם הדבר הקשה,
ומסתכלים על הדברים אחרת?
מה אם היינו רואים את ההתנגדות עצמה, כדבר שעליו אנחנו רוצים לעבוד, ולא את מושא ההתנגדות?
זאת אומרת, עכשיו השעה שש וחצי בבוקר ואני צריך לקום עכשיו ולצאת לרוץ, וזה סיפור אמיתי ובמקום זה אני יושב וכותב את הבלוג פוסט הזה
כי עוד קר בחוץ, והקפה שלי ככ טעים ומה עכשיו אימון ריצה אינטרוואלים בדרך לריצת עשרה קילומטר תעזבו אותי.
אם אני חושב על הריצה כדבר שצריך לבצע,
הדרך שלי להוציא את עצמי החוצה היא ‘להכריח’ את עצמי, שזה סיכויים נמוכים או לספר לעצמי שאני רק נועל נעליים ולהסתמך על המומנטום שייווצר מתוך זה (אחלה שיטה, עובדת לא רע, תכף נגיע לזה)
לאהוב את ההתנגדות
או,
אופציה שלישית, להסתכל על ההתנגדות שלי לריצה
ולהחליט שעצם ההתנגדות עצמה, היא הדבר שאני רוצה להתאמן עליו
כלומר, אימון הריצה הזה, הוא רק *מקור* לקיום של התנגדות
והאימון האמיתי פה, הוא על ההתנגדות.
עכשיו, אימוני ריצה לא מעניינים אותי באמת ולא מרגשים אותי בשום צורה
שלעצמם (זה כיף אחרי ואנדרופינים וכו’ וכו’)
אבל אימונים מנטלים? במקרה שלי? ואללק אני חי על זה
תביאו לי אתגרים רגשים וקוגנטיבים, שם אני פורח
תגידו לי להחלץ מדאונים של הנפש, תראו אותי פורח (ובוכה, אבל פורח).
הריצה, אם ככה, משמשת אותי כפרקטיקה לבניית חוסן.
על דופמין
מה שמניע אותנו לעשות כל דבר, הוא הנוירו-טרנסמיטור שקרא דופמין.
שמעתם עליו בטח.
אם אין לי דופמין שמצליח להניע אותי לצאת לרוץ, כי הריצה לא מרגשת אותי
באופן כזה שיופרש לי דופמין שיצליח להוציא אותי מהביתה
אני מחפש פעולה אחרת, שבאופי שלי היא כן תאפשר לדופמין להתחיל לנוע
בכמויות גבוהות יותר, ובעזרתו יהיה לי את ה’דרייב’ לקום ולצאת ולרוץ.
1 . אפשר לקשור לכך פעולות עוד פחות נעימות. כמו לשים את הראש מתחת לברז של מים קרים שזו פעולה ‘לא נעימה’ אבל זו פעולה ‘קלה’, היא לא דורשת את ההתעסקות הגדולה של לקום ונעליים, ולצאת, וחימום חמש דקות וקר בחוץ וכו’ וכו’.
כך אנחנו מעלים דופמין (מים קרים עושים את זה), ו’על גבו’ רוכבים להשגת המטרה האחרת
(ריצה)
2. אפשר לחפש אירוע נעים שמעלה דופמין. לי למשל יש שיר אייטיז מאיזה סרט ישן
שתמיד אני שם אותו ומתמלא בדרייב. זה סוג של eye of the tiger, רק אחר. השיר הזה. דמיינו פול ווליום.
מוזיקה יכולה לעשות את זה לגמרי, למלא אותנו בדרייב. ומתוך הדרייב הזה, אני יכול ללכת ולנעול נעליים ומשם להתקדם לריצה
3. והפתרון שיותר עובד *לי* זה למסגר את ההתנגדות בתור האימון האמיתי שלי פה.
כלומר, זה אימון כח שריר במשקלים גבוהים – רק למוח, מהספה ועם עוגיה ביד.
ואז אני מנהל פינגפונג מחשבתי. צא. לא בא לי. צא נו תתאמן על לצאת. לא בא לי.
תקשיב אם תצא אתה תשתפר בחוסן שלך צא. לא בא לי. שמע לי יאיר, ככה בונים
אישיות. אתה גם תראה צעיר יותר בעשור. אה ואלה? עדין לא בא לי.
וכך הלאה עד שאני מצליח להשתכנע, או מתיש את עצמי במשחק הפינג פונג הזה.
להיות מנהיגים של החיים שלנו
תהיה הדרך שלכם אשר תהיה,
‘להשתדל חזק יותר’ במקומות שקשה לנו גם ככה,
זה קצת לבוא לילד הפנימי שלכם שמספר שמשהו קשה לו
ולהוריד לו סטירה ולצעוק עליו שהוא אפס והוא צריך להשתדל יותר חזק.
אבל הורה חכם ימצא דרך עוקפת, של לקשור את התוצאה הרצויה,
למעשה שכן יהיה בליבו של הילד ויניע אותו לפעולה.
זה אקט של מנהיגות הורית כלפי הילד
וזה אקט של מנהיגות עצמית כלפי הילך שבך.
בהצלחה 3>
