על אמונות עצמיות, תפיסות מציאות וכמויות הבלוף שאנחנו מאכילים את עצמנו

איך קרה שהתגלגלתי לשלב את עולמות ההתפתחות האישית הרגשיים והרוחניים, עם מתודולוגיות פרקטיות-ניהוליות קרות – ואיך מצאתי שזה השילוב היחידי שיכול לעבוד?

למרות שלכאורה ‘חייבים להמשיך למרות הכל’, אני בכלל לא בטוח בזה. ואולי הדבר הנכון הוא לעצור בכלל? אולי בכל משבר שפתאום מתגעש עלינו, ננסה לצאת חוצץ מולו ולהסכים לעצור, לסדר את החולצה, להסדיר נשימה ולהחליט איך להמשיך מכאן?

בכולנו חי הנבל האולטימטיבי , שהוא בשר מבשרנו, עוטף אותנו ומחבק אותנו בחיבוק דב יומיומי. צריך להוריד מולו את הכפפות ולצאת למלחמה שכולה מגיעה מריפוי, כי אחרת, לא נצלח את המערכות האלה לעוד הרבה זמן. נבל משוגע, מנצחים עם לב משוגע. כנראה שכולם צדקו כל הזמן הזה.

כולם מחפשים להשלים משימות והמוח שלנו מבקש להשלים פעולות ובין המשימות לפעולות יש פער ובפער הזה טמונים רגעי התקיעות והדחיינות שלנו. הרגעים האלה יכולים להצטמצם דרמטית, אם נדע לכבוש את האגו שלנו ולעבוד מפעולה לפעולה

ניהול זמן הוא מונח מהעולמות הארגוניים ולכן לעולם לא יוכל להתאים לבנאדם שעשוי, בייסיקלי, ממערכת עצבים בלבד. כשהאדם שאתם יהפוך להיות ארגון, דברו איתי. עד אז, תסתכלו על זה אחרת