מי מפחד מאמפתיה?
כולם מדברים על ‘אמפתיה’ (חמלה) במקומות עבודה, בעסקים, במכירות, בשיווק, בתכנון מוצרים.
כל אדם שעושה משהו ובו הוא נפגש עם אדם אחר שצריך לקנות ממנו\לעבוד ביחד איתו על הדבר.
אבל לתחושתי, המילה ‘אמפתיה’, מקבלת קונוטציות שונות ומשונות ופירושים שונים,
בהתאם לרקע ולתפיסות העולם – ובעיקר, בהתאם לחששות, שמהם מגיע\ה מי שמפרש את המילה אמפתיה.
חלק יחשבו שזה ‘אובר התחשבות על חשבוני’,
חלק יחשבו שזו חולשה,
חלק יחשבו שזה קונספט רוחני ‘ואני לא מתחבר לרוחניות חחחח’
ויש כמובן את מי שיבלבל אמפתיה וחמלה עם ‘רחמים’.
וזו בעצם אחת מהשמדות הערך הגדולות בעולם לדעתי, של אחד המושגים החשובים ביותר.
כולם ילדים בני חמש
אז חשבתי על זה שבמקום לדבר על אמפתיה, בואו נחשוב על כולם, כולל עצמנו, כילדים.
מה ילדים צריכים? חום ואהבה.
נכון. אבל הרגע שלפני חום ואהבה, זה הרגע של הניראות.
הידיעה (לא ההבנה הרציונלית, אלא הידיעה מהבטן)ש*רואים* את צרכיהם.
רואים את האופי שלהם.
מכירים בייחודיות שלהם.
רק מי שמסכים להתבונן ו’לראות’, יוכל גם להפנות חום ואהבה, אי אפשר חום ואהבה בלי לראות.
ה’לראות’ הוא השלב הראשוני,
שיוצר את הגשר בין החוץ (הילד שמולנו),
לבין הפנים (הלב שלנו), שמוביל לשינוי במעשים, בתפיסה ובכל הקשור לצד הרציונלי.
כלומר ניראות מובילה לחום ואהבה מובילים למעשים.
כשאנחנו משאירים את המילה אמפתיה ככה באוויר, פתוחה לפרשנויות סובייקטיביות,
אנחנו למעשה מדלגים מעל רעיון הניראות וקופצים ישר, במקרה הטוב, לחום ואהבה.
ומי שבכלל בכלל לא חושב על הקונספט של חמלה,
ישר קופץ ל’מעשים’.
רק שמעשים שלא עברו את שני השלבים הקודמים, עשוים להיות לא מדויקים.
מה תעשו עם זה?
ככה שאם אנחנו חושבים על שיווק, על תכנון מוצרים,
על שיתופי פעולה וכל נגזרת אחרת בעולם העסקי, וברחוב היומיומי –
במקום לחשוב על תועלת, צורך, פתרון לכאב וכל המונחים האחרים מעולמות הביזנס\שיווק\פיתוח –
תחשבו על ניראות.
הלקוח בקצה, רוצה שיראו אותו.
לפני הפתרון. רוצה שיראו אותו.
אחר כך תפתרו את הבעיה שלי. קודם כל תראו אותי.
כי כשאדם נמצא בצורך, הוא חוזר להיות במתכונת של ילד שמחפש מחסה.
שיהיה ענין קטן או ענק, אדם יהפוך לילד במקום הזה.
בגלל זה כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, בין אם זה שירות גרוע בחנות ובין אם
זה מוצר מקולקל ובין אם זה מוצר שלא ענה על הצורך שלו,
יש את הסיכוי שתקבלו טנטרום של אדם מבוגר.
וטנטרום של אדם מבוגר יכול להיות אגרסיבי פנימה ו’אגירה’ של כעס,
או התפרצות החוצה.
שתי התנהגויות שכולנו מכירים היטב, גם על עצמנו בסיטואציות מסוימות.
אז לשנות את הפריזמה. אני רואה את הלקוח.
רואה במובן של רואה את הילד שבתוכו שיש לו צורך ורצון.
מוריד את המשקפיים של ‘פתרון לכאב של הלקוח’ ושם את המשקפיים של
‘עומד מולי ילד, מצב שמפוחד, והוא צריך משהו,
איך אני יכול להיות המנהיג, המבוגר האחראי בסיטואציה ולתת לילד הרגשה שרואים אותו?’
כשנראה את הצורך, יתרכך לנו הלב.
כשיתרכך לנו הלב, נהיה בעשיה מיטיבה עבור האחר.
זו תרגולת יומיומית בשינוי פרספקטיבה,
ומי שחכם.ה מספיק, גם יפנה את זה כלפי עצמו ועצמה פנימה,
ויאפשר הרבה יותר ניראות לילד.ה שיש לו ולה, בפנים. גם הם צריכים שיראו אותם.
מי מפחד מאמפתיה?
כולם מדברים על ‘אמפתיה’ (חמלה) במקומות עבודה, בעסקים, במכירות, בשיווק, בתכנון מוצרים.
כל אדם שעושה משהו ובו הוא נפגש עם אדם אחר שצריך לקנות ממנו\לעבוד ביחד איתו על הדבר.
אבל לתחושתי, המילה ‘אמפתיה’, מקבלת קונוטציות שונות ומשונות ופירושים שונים,
בהתאם לרקע ולתפיסות העולם – ובעיקר, בהתאם לחששות, שמהם מגיע\ה מי שמפרש את המילה אמפתיה.
חלק יחשבו שזה ‘אובר התחשבות על חשבוני’,
חלק יחשבו שזו חולשה,
חלק יחשבו שזה קונספט רוחני ‘ואני לא מתחבר לרוחניות חחחח’
ויש כמובן את מי שיבלבל אמפתיה וחמלה עם ‘רחמים’.
וזו בעצם אחת מהשמדות הערך הגדולות בעולם לדעתי, של אחד המושגים החשובים ביותר.
כולם ילדים בני חמש
אז חשבתי על זה שבמקום לדבר על אמפתיה, בואו נחשוב על כולם, כולל עצמנו, כילדים.
מה ילדים צריכים? חום ואהבה.
נכון. אבל הרגע שלפני חום ואהבה, זה הרגע של הניראות.
הידיעה (לא ההבנה הרציונלית, אלא הידיעה מהבטן)ש*רואים* את צרכיהם.
רואים את האופי שלהם.
מכירים בייחודיות שלהם.
רק מי שמסכים להתבונן ו’לראות’, יוכל גם להפנות חום ואהבה, אי אפשר חום ואהבה בלי לראות.
ה’לראות’ הוא השלב הראשוני,
שיוצר את הגשר בין החוץ (הילד שמולנו),
לבין הפנים (הלב שלנו), שמוביל לשינוי במעשים, בתפיסה ובכל הקשור לצד הרציונלי.
כלומר ניראות מובילה לחום ואהבה מובילים למעשים.
כשאנחנו משאירים את המילה אמפתיה ככה באוויר, פתוחה לפרשנויות סובייקטיביות,
אנחנו למעשה מדלגים מעל רעיון הניראות וקופצים ישר, במקרה הטוב, לחום ואהבה.
ומי שבכלל בכלל לא חושב על הקונספט של חמלה,
ישר קופץ ל’מעשים’.
רק שמעשים שלא עברו את שני השלבים הקודמים, עשוים להיות לא מדויקים.
מה תעשו עם זה?
ככה שאם אנחנו חושבים על שיווק, על תכנון מוצרים,
על שיתופי פעולה וכל נגזרת אחרת בעולם העסקי, וברחוב היומיומי –
במקום לחשוב על תועלת, צורך, פתרון לכאב וכל המונחים האחרים מעולמות הביזנס\שיווק\פיתוח –
תחשבו על ניראות.
הלקוח בקצה, רוצה שיראו אותו.
לפני הפתרון. רוצה שיראו אותו.
אחר כך תפתרו את הבעיה שלי. קודם כל תראו אותי.
כי כשאדם נמצא בצורך, הוא חוזר להיות במתכונת של ילד שמחפש מחסה.
שיהיה ענין קטן או ענק, אדם יהפוך לילד במקום הזה.
בגלל זה כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, בין אם זה שירות גרוע בחנות ובין אם
זה מוצר מקולקל ובין אם זה מוצר שלא ענה על הצורך שלו,
יש את הסיכוי שתקבלו טנטרום של אדם מבוגר.
וטנטרום של אדם מבוגר יכול להיות אגרסיבי פנימה ו’אגירה’ של כעס,
או התפרצות החוצה.
שתי התנהגויות שכולנו מכירים היטב, גם על עצמנו בסיטואציות מסוימות.
אז לשנות את הפריזמה. אני רואה את הלקוח.
רואה במובן של רואה את הילד שבתוכו שיש לו צורך ורצון.
מוריד את המשקפיים של ‘פתרון לכאב של הלקוח’ ושם את המשקפיים של
‘עומד מולי ילד, מצב שמפוחד, והוא צריך משהו,
איך אני יכול להיות המנהיג, המבוגר האחראי בסיטואציה ולתת לילד הרגשה שרואים אותו?’
כשנראה את הצורך, יתרכך לנו הלב.
כשיתרכך לנו הלב, נהיה בעשיה מיטיבה עבור האחר.
זו תרגולת יומיומית בשינוי פרספקטיבה,
ומי שחכם.ה מספיק, גם יפנה את זה כלפי עצמו ועצמה פנימה,
ויאפשר הרבה יותר ניראות לילד.ה שיש לו ולה, בפנים. גם הם צריכים שיראו אותם.