לפני כמה ימים כתב לי משתתף בקורס, את השאלה הכי נשאלת ביקום –
איך אני מצליח לשמור על משמעת זמן יומן.
וחשבתי שזה נושא מעולה לפוסט, אבל קודם כל אכתוב לכם בדיוק מה שעניתי לו ואז נרחיב:
תשובתי
לגבי השאלה שלך איך אני שומר על המשמעת שזמן יומן הוא זמן יומן, התשובה היא שאני לא שומר על משמעת. אני שומר על לתקן אם שברתי. כלומר, אם לא הגעתי למשבצת הזו, אני מזיז אותה להזדמנות הראשונה שאני יכול וככל שההזזה הזו תקרה כמה פעמים, מה שאתה מכנה משמעת, יהפוך להיות יותר כמו ‘נו יאללה מה הקטע שלך’.
כי משמעת, זה בצבא, אני לא בצבא. אני מנסה להבין את המניעים והסיפור הגדול שמאחורי זה ש’לא הגעתי’ לדבר שרציתי להגיע. אין ‘לא הגעתי’. יש ‘תעדפתי משהו אחר’. ואם סיסטמטית אני מתעדף משהו אחר על פני המשבצת הזו ביומן, צריך להבין האם מדובר במשהו שאני נמנע ממנו בגלל פחד או שמא אני נמנע ממנו כי אני לא יודע מה צריך לעשות בדיוק או שמא אני נמנע ממנו כי אני לא מבין מהבטן, את הרלוונטיות שלו אלי ואז אני צריך לחפש את הסיפור הגדול של המניעים.
בסופו של דבר, הגוף והאוטומטים יודעים משהו שהמודע שלי לא יודע, ונשאלת רק השאלה האם נתעקש להתעכב ולשאול, או שנפסח על ההזדמנות הזו לגלות משהו על עצמנו, ולא נשריין זמן חדש, והארוע פשוט יעלם, או לחלופין, אחרי שתי הזזות אני אוותר.
(עד כאן תשובתי, ועכשיו, נצלול)
נצלול?
כולנו רוצים לעשות יותר מהדברים שאנחנו רוצים למען עצמנו, וכמה שפחות מהדברים שצריכים מאיתנו אבל לא עומדים בראש מעיינו. כלומר, כולנו מבקשים להגיע לכמה שיותר מימוש עצמי.
והמפתח למימוש עצמי, הוא דבר ראשון לקבל בהירות ברצונות שלנו. להבין מה באמת אנחנו רוצים, ואת זה ניתן לעשות באלף דרכים אבל נשים אותן כרגע בצד.
כי דבר שני במפתח למימוש עצמי, הוא הקצאת משאבים. וב’משאבים’ אני מתייחס גם לזמן, וגם לכסף אם צריך, וגם לאנרגיה מנטלית אם צריך.
ומרבית האנשים לא מקצים זמן עבור הדברים שהם רוצים. אם כי הם חושבים שאין להם זמן, אם זה בגלל שהם סקפטים לגבי העובדה שהם יכבדו את הזמן ששמרו לעצמם ואם זה בגלל שהם מעולם לא חשבו על רצון כדבר שצריך לשריין עבורו זמן.
כתבתי בשני בלוג פוסטים על מנגנון כבישת הזמן ולמה הוא כל כך חשוב (חלק א’ פה| חלק ב’ פה) אבל היום אני רוצה לדבר על יתרון אחר במנגנון כבישת הזמן – והוא לראות את הפספוס שלנו.
מנגנון כבישת הזמן
בקצרה, למי שלא רוצה ואין לו זמן לקרא את שני הפוסטים על מנגנון כבישת הזמן, אגיד שהמנגנון בנוי על שני חלקים מרכזיים:
א. כל שבוע, לפתוח את היומן שבועיים קדימה ולקבוע חלונות זמן עבור הדברים שאנחנו רוצים לעצמנו. אם זה ספורט, אם זה ניהול פיננסי, אם זה זמן עם בת\בן הזוג, אם זה זמן קריאה, זמן טיול בפארק וכו’. כמובן שלא כל מה שנרצה, יוכל להתכנס בתוך אותו שבוע, אבל בטוח בטוח שתהיה לכם דרך לסדר את היומן שלכם ככה שמשהו יקרה.
זה הרגע שבו אתם מסתכלים רגע ביומן ורואים איך הוא נראה בעוד שבועיים שלושה ואז מכניסים ארוע-שניים, שהוא ‘זמן עצמכם’. זמן למשהו שמשרת אתכם.
ב. החלק השני הוא קביעה מחודשת של הארועים שלא התקיימו מכל מיני סיבות. כלומר, פסחתם על ארוע? מצאו לו זמן חדש באותו הרגע.
בעצם מה שקורה פה, זה מנגנון שמבקש לשמור זמן לעצמכם, אבל במידה והזמן לא קרה, מצאתם לו זמן חלופי. כלומר, אתם לא עוסקים בסידור יומן, אלא עוסקים בלא לתת לרצונות שלכם לחלוף, הם כל הזמן מול העינים שלכם.
מנגנון כבישת הזמן למען עצמכם הוא למעשה מנגנון כיבוד הרצונות שלכם. ו-ואו, כמה שזה חשוב ועוצמתי. זה הלכה למעשה, לכבד את עצמכם.
לכבד את עצמכם ואת הרצונות שלכם לא אומר שתמיד תקיימו את המועדים ששריינתם. אין פה ענין של מאה אחוז הצלחה. יש פה רק ענין של מאה אחוז לא לוותר על הנסיון להצלחה.
ואם יש ארוע שכל הזמן לא מתקיים. אתם כל הזמן ‘לא מצליחים לפנות את הזמן ל….’
ואתם פעם אחר פעם מזיזים את הארוע הזה למועד אחר ביומן.
זה המקום שאנחנו יכולים לבחור בשתי גישות:
א. לוותר, ולספר לעצמנו שזה לא עובד, וזה לא אני, וזה לא בשבילי, ושנגזר עלי לבלות את המשך עשרות השנים שנשארו לי על הכוכב הזה, בידיעה שרצונותיי לא יתקיימו ולהאנח במרירות ולקטר נון סטופ, בתקווה שתגיע הדמות הזו שתסכים לזרום עם נהר הקיטורים הזה וללטף אותנו בזמן שאנחנו עושים את זה. זו בחירה לגיטימית כמובן.
ב. ויש את האופציה השניה שלפיה, אני הולך להוציא מזה את שלושת היתרונות הטמונים בזה שאני סדרתית לא מצליח לקיים את הדבר שאותו אני רוצה לקיים
הנה ארבע סיבות מדוע אתם לא מצליחים לקיים את הארוע הזה, והנה מה נוכל להרוויח מזה
הזמן הפנימי והחיצוני
זמן. יש שני סוגים של זמן – כרונוס וקיירוס. הזמן הפנימי שלנו והזמן ה’טכני’ החיצוני. כשאנחנו קובעים ארוע עם עצמנו ביומן, אנחנו משריינים לו זמן חיצוני, זמן טכני. אבל כדי לבצע את הדבר שאנחנו מבקשים מעצמנו, אנחנו צריכים במידה רבה את הזמן הפנימי שלנו.
כי הרי כל רגע נתון אנחנו משתנים. ואין לנו שום דרך להיות כל הזמן באותו מיינדסט ובאותן יכולות. את השורות האלה שאני כותב כרגע, אני כותב בשעה שבע בבוקר. זה הזמן הפנימי שלי שמאפשר לי כתיבה יצירתית ומעמיקה ולצלול לרעיונות מעניינים.
תחשבו שהייתי שם לעצמי משבצת שבועית ביומן, פעמיים בשבוע בשעה 18:00, שזו שעה שהמוח שלי נכבה ואני יכול לעשות בד”כ רק משימות מטומטמות שלא מצריכות ממני שכל – הרי שהמשימה הזו הייתה נדחית נון סטופ ולא בטוח שהייתי קולט למה, יכול להיות שרק בתת מודע שלי היה לי קול פנימי שמספר לי שאין לי יכולת לעשות את זה, ולא הייתה משתקפת לי הסיבה.
ואז בכל פעם שהייתי מדלג על המשבצת הזו, ומוצא לה זמן חדש פעם אחר פעם – מתישהו הייתה עולה בי השאלה מדוע הדבר כך. ואז הייתי לומד על עצמי, שזמן הבוקר הוא הזמן הקריאייטיבי שלי.
עכשיו אני יודע, זה נשמע טריוויאלי וברור שבבוקר אהיה יותר רענן וכו’ וכו’. אבל הידיעה הזו לא מנעה ממני עדיין לשבץ את משימת היצירתיות הזו בשעה לא נכונה, והייתי צריך את ההכרה החוזרת הזו בכך ש: התכוונתי, לא קרה, הזזתי למועד אחר, שוב לא קרה וכך הלאה – אולי יש פה משהו לחקור?
וזה אגב מה שקרה לי וגרם לי להסתכל על זמן הבוקר באופן אחר לגמרי, ולראות בו זמן מכוון למשימות כתיבה, אני קם בחמש, מדיטציה ספורט וכתיבה או קריאה. גם הספורט אגב, למדתי שאין לו סיכויי היתכנות, אלא אם יקרה על תחילת היום לפני הכל.
כלומר מנגנון כבישת הזמן, הפך עבורי, למקור למידה מעניין מאד.
האם אני בכלל רוצה את זה?
זה שקבעתי ביומן ‘זמן טיול בפארק’ כי חבר שלי אמר לי שאני חייב קצת טבע בתוך החווייה העירונית שלי, וניסיתי לייצר לזה זמן – לא אומר שאני בכלל רוצה את זה. וכך קבעתי עם עצמי, וזה זז ושוב זז ושוב זז ושוב זז. וכל פעם שקבעתי את זה מחדש, עשיתי את זה על אוטומט.
עד שאחרי בערך 5 הזזות כאלה, עצרתי לשאול האם קבעתי את זה לזמן טוב ביום? התשובה הייתה כן. אז המשכתי לשאול – אני בכלל רוצה את זה?
ואז נעצרתי רגע. ואמרתי לעצמי – נו זה מסוג הדברים ש’כדאי ש’. אבל בתכלס בתכלס? זה לא נורא מעניין אותי לטייל בפארק, ואם אני רוצה טבע, אני אקח את תמרה לים אחהצ, או ארוץ על הטיילת בבוקר ואסתכל על הים כל הזמן וזה שלעצמו יכול להוות לי איזה 4-5 שעות שבועיות של הסתכלות על ים ועל פחי אשפה מתפקעים. בשבילי זה מספיק. ואז שיחררתי את ההאחזות במשבצת הזו. היא לא רלוונטית לי.
לפעמים יש לנו ארועים ביומן שקבענו לעצמנו באיזו החלטה של רגע, ולא בחנו בכלל אם חשוב לנו לעשות אותם או לא. ורק על ידי פגישה חוזרת ונשנית פעם אחר פעם עם הארוע, אני מקבל את ההזדמנות לשאול את השאלה הזו בכלל – האם הדבר חשוב לי? אם לא הייתי פוגש את השאלה הזו שוב ושוב, הייתי פוגש את הרצון הזה שהיה עולה פעם בכמה זמן, והייתי ‘מנסה למצא לזה זמן’, ואז ‘לא מצליח’ ואז מחליט שאני לא טוב מספיק בלנהל את הזמן שלי ושאני צריך לקחת קורס של ‘על זה’ וכו’ וכו’, כשהתשובה האמיתית היא שזה לא קשור לזמן אלא למקום של הרצון בתוך הנשמה שלי.
ממה אתה פוחד?
והיה והארוע היומני הזה לא קורה סיסטמית, והוא משהו שאני רוצה, או צריך לעשות כאדם מבוגר ואחראי, וזה לא קשור למשבצת ביום – רק מפגש עם הקוביה הזו שלא מפסיקה לזוז ביומן, ילמד אותי ש-יאיר כפרה, יש לך עסק עם משהו שמפחיד אותך. מדובר בהמנעות.
וכשמדובר בהמנעות, מאד נוח לנו לא להתעכב עליה. ההמנעות נובעת מצורך או רצון שקוראים תיגר על משהו פנימי בנו שמייצר לנו תגובת fight, flight, freeze ולכן או שנאכל כאפות על עצמנו ועל כך שאנחנו נמנעים תמידית, או שנתנתק מהסיטואציה ונמשיך הלאה ולא נקבע את הפעם הבאה שננסה לגשת לזה – ובשני המקרים, אנחנו יוצאים מפסידים.
בעוד שבסיטואציה הזו של פחד שמביא להמנעות, טמונה ההזדמנות הגדולה ביותר שלנו – ההזדמנות לצמוח מתוך הקושי. אבל בשביל לצמוח מתוך קושי, צריך להכיר בקושי ולרצות לעבור אותו.
הקושי והפחד, הם תמיד תמיד לא מספיק ברורים לנו. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור ש’אנחנו לא טובים בבירוקרטיה’. אבל זה לא הפחד. הפחד שיכול לשבת שם למטה הוא ‘כילד היה לי קשה מאד להתרכז ולכן עבודה מול טפסים וכו’ מפחידה אותי כי זה יזכיר לי את החוויה שלי כילד, שאני מטומטם’.
זה אגב הסיפור שלי באמת, כי כילד לא ידעו מה זה הפרעת קשב וריכוז, וכל העדר היכולת שלי לצלול לעומק ולהתרכז, נגמר במפח נפש שאני מטומטם. ולכן במשך שנים היה לי קשה מאד להתחיל לבצע מטלות שעניינן קשב או ריכוז. עד ששמתי לב למנגנון הזה. איך שמתי לב למנגנון הזה? באמצעות קביעה מחודשת של ארועי יומן מסוימים שהתפספסו, שבשלב מסוים קלטתי שמדובר בהמנעות ולא סתם ‘אני לא מגיע לזה’. אלא ממש המנעות. ומכיוון שאני חובב אתגרים של הנפש של עצמי, החלטתי לצלול לעומק בדרכים שונות ולנסות להבין – מהו באמת הסיפור של הפחד, ולא רק מהו התיאור של התוצאה מהפחד. כלומר, להבין שהפחד הוא להרגיש כמו פעם, ולא רק ‘אני לא טוב במשימות עמוקות’.
אין לי מושג מה לעשות הלאה?
והסיבה האחרונה – היא שאני לא מגיע לקיים את הארוע כי אני פשוט לא יודע מה צריך להיות בו. שנים היתה לי ‘פגישה כלכלית עם עצמי’, ביומן. וחודשים על גבי חודשים היא נדחתה. ועצם זה שקבעתי אותה (במשך חודשים!!) כל פעם מחדש, עזרה לי להבין מה הסיפור – והסיפור היה שלא היה לי שמץ של מושג מה אמור להיות בפגישה העצמית הזו. ואף אחד לא ילך מיוזמתו לתוך זירה של חוסר ודאות וחוסר בהירות. וההזדמנות פה, הייתה לקלוט שזה המצב – וזה חוסר ידע, ואז בחצי שעה ריכזתי רשימת משימות, צ’ק ליסט, שעל פיו אני עובד – מה צריך לעשות בפגישה הזו. ואז אני לא צריך להפעיל שכל בכלל, לא צריך תעוזה, לא צריך אופי. צריך רק ראש קטן מאד, לעבור סעיף אחרי סעיף, בלי לחשוב על זה יותר מדי.
כלומר, יש פה הזדמנות אדירה להעמקה וחידוד, והבאת תוצאה טובה יותר ומדויקת יותר.
לסיכומו של ענין, תשתמשו במנגנון כבישת הזמן לא רק כדי לכבד את הרצונות שלכם, ולא רק בשביל ‘לגרום לדברים לקרות’. אלא בעיקר, מתוך פריזמת ההסתכלות שיש פה ערימה של הזדמנויות ללמידה עצמית והתפתחות, מהכיוון הכי לא צפוי להתפתחות – היומן שלכם.
יאיר
זה הכל טמון בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
אני מניח שאת זה אתם כבר יודעים.
אבל רציתי רגע להתמקד על המילה *סיפור*
במשמעות היותר עמוקה שלה.
הרי מה זה בכלל אומר ‘להאמין לסיפור שלנו’?
אם האמירות שלנו כלפי עצמנו הן, נניח, ‘אני לא בנאדם מצליח’, ‘אני לא טוב בכסף’ וכו’,
זה לא רק אמירות, זה מניפסט,
זה סיפור.
מה הכוונה בסיפור?
סיפור הוא אוסף של אנקדוטות שמחוברות ביניהן, וקושרות יחד ציפיות לעתיד שמבוססות על לא יותר מהתנסויות עבר (ולעתים קרובות – התנסות עבר, ולא התנסויות), יחד עם הבנה מאד מסוימת על סט התנאים שצריכים להתקיים ויביאו את אותן תוצאות.
במידה רבה אנחנו מעורבים בסיפור בצורה ככ שטחית, עד שאפשר ממש להקביל אותנו לאנשים שבמקרה במוצש הלכו לקולנוע וקנו כרטיס לסרט שבו הכל, זולת גודל מנת הפופקורן שנזמין, כבר קבוע לנו מראש ואין לנו שום התערבות בסרט.
אבל אנחנו הרי חכמים מכך, יודעים מכך, עמוקים מכך.
מה תזרעו?
אנחנו הרי יודעים שבחיים שלנו יש לנו מידה עצומה של אקטיביות שתשנה את חוקי המשחק,
ואם אתם רוצים ללכת רגע פילוסופית, הרי שעצם מושג הקארמה, אותו מושג ששגור בפינו כלאחר יד, הוא הוא התרגום של מעשה לתוצאה.
נזרע זרעים של קלמנטינות, יהיה עץ קלמנטינות. או שלא? כי הכוונה לזרוע זרעי קלמנטינות היא ההתחלה, וכל ענין ההשקיה ויצירת התנאים השונים כדי לאפשר לעץ לצמוח, הוא ההמשך.
ורק בסוף, קוצרים את הפירות.
ובהינתן שאין דבר שתופס את בני האדם יותר מסיפור, והוא מנתק אותנו מההוויה הרגעית שלנו ולוקח אותנו למקום אחר. זו חוויה חזקה. תחשבו על זה – כל דבר שאתם עושים בזמן הווה ומקבלים אותו כמציאות, יכול בשניה להעלם כשהאורות באולם יכבו והסצנה הראשונה שתראו בסרט, תהיה של גופה.
מתחיל מתח.
של מי הגופה?
למה נרצחה?
ועוד שאלות שמתחממות לנו במוח ככל שהמוזיקה הופכת דרמטית יותר. ואז בסצנה השניה רואים דמות כלשהי. ואנחנו מתחילים להסיק עליה, אולי היא הרוצחת? מה המניעים שלה?
האם מישהו מאיתנו זוכר שהוא בקולנוע באותו רגע?
לא.
כל הווייתנו והמרכז שלנו, מתנתקים, והמציאות היחידה היא של הגופה והדמות והמוזיקה והפופקורן וזה ששכח לסגור את הטלפון למרות שביקשו 15 פעמים בצורות שונות לשים על השתק.
לקחת אותנו מהווה ולהעביר אותנו להווה אחר
זאת אומרת שסיפור טוב יכול לנתק אותנו מכל מה שאנחנו עושים וחושבים ויודעים ולהמציא לנו מציאות, ולו רגעית, חדשה.
ותחשבו שכל יום הייתם הולכים לקולנוע ורואים סרט על רצח ויש גופה ויש דרמה, מה היה קורה?
בדיוק. הייתם מתחילים לחוות את החיים ולראות את החיים בפריזמה של סרטי רצח.
אולי הייתם דרוכים יותר, אולי מאוימים יותר, אולי מאבדים אמון בעולם? אני לא יודע. כל אחד יקח את זה למקום שלו, אבל מה שבטוח זה שהמוח הוא כלי חכם.
אם יצרתם ‘שביל’ או ‘נתיב’ מחשבה במוח, וחזרתם עליו כמה פעמים, יש למוח את האינטרס הגדול ביותר להמשיך להעביר מחשבות באותו נתיב שבו נסעתם.
ממש כמו שיש לנו דרך מועדפת לנסיעה לעבודה, נעשה הכל על מנת להמשיך לנסוע במוכר והטוב הזה.
ואם צריך דרך חדשה, יקח זמן עד שנתרגל אליה ואז היא תהפוך להיות המועדפת, ככל שניסע בה יותר.
כך שהמשפט המעצבן ‘מחשבות בוראות מציאות’ הוא כנראה נכון. אבל הוא מעצבן לא כי הוא נכון אלא כי לא עצרנו מספיק לבחון את המחשבות שלנו ולכוון פעולות חדשות.
כלומר, לא עצרנו כדי לבחון מה הם הזרעים שאני זורע באדמה (הכוונה שלנו) ולא עצרנו כדי לבחון מה צריך לעשות על מנת שהעץ יצמח כמו שצריך (המעשים שלנו).
כל מה שעשינו זה לקחת משהו מהרצונות העמוקים שלנו, ולהפיל עליו שק של פחד של תוצאות שאני מכיר מהעבר, לא להקדיש זמן לתכנון – ולצפות שיצא לנו עץ קלמנטינה. וכשהוא לא צמח כי לא שתלנו זרעים נכונים ולא עשינו פעולות נכונות,
ללמוד מכך ש’שוב זה לא עבד והסיפור שלי נכון’.
מתי נחליט לשנות את הסיפור?
בשני הפרקים האחרונים שהעלתי לפודקאסט של על זה, עסקתי במעבר בין רצונות למעשים. (ממליץ לכם לבוא להאזין – חלק א’ | חלק ב’).
וזה כולל, בעיקר, מעבר דרך הסיפור והמצאת סיפור חדש, לצד תכנון של פעולות.
אני חושב שמבחינתי, זו גולת הכותרת של ‘על זה’.
להיות על זה מבחינתי, זה לתת כבוד ומקום לרצונות שלי ולשאול ‘איך כן’ ולא לשקוע בתוך ‘למה לא’. את השקיעה הזו אני מכיר היטב ואני חושב שזה היה לפני 22 שנה ששמעתי לראשונה את הקונספט הזה, שבו אני יכול לשנות את המציאות של עצמי.
זה היה בפורום של לנדמרק (סדנת מודעות עצמית כזו) וזו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לכזה תוכן. ומתוך שלושת הימים שם נחקק לי משפט אחד בזכרון ‘תהיה לא הגיוני לעצמך’.
ואני משתדל ככל שאני יכול ‘להיות לא הגיוני לעצמי’. וזה אומר חתירה קבועה לצאת מאיזור נוחות.ובהתחלה זה היה כמובן מאד קשה ומסובך וככל שעבר הזמן זה הפך יותר ויותר קל.
או יותר נכון, פחות ופחות מאיים.
וזה עדיין לא קל, וזה עדיין מאיים. אבל ככה זה.
להיות לא הגיוניים לעצמנו
להיות לא הגיוניים לעצמנו אומר לשנות כוונה או לחדד כוונה, ובניתוח מדויק יותר של המעשים שצריכים להתקיים על מנת שמשהו יקרה, כמו שאני רוצה.
אולי להקדיש זמן להקשיב לשני הפרקים האלה, שלא תוך כדי משהו, אלא מתוך כוונה נכונה ומעשים נכונים, יהיה הסיפתח של להיות לא הגיונים לעצמנו.
לשנות את הסיפור של עצמנו זה לא קונספט רוחני בכלל, למרות שכשמדברים עליו, מדברים עליו בחוגים וערוצים שנחשבים רוחנים.
לשנות סיפור זה משהו פרקטי, שמגובה במעשים מאד ברורים, שנאמר – יש צ’קליסט לזה.
