להחליף את הרגל של השולחן

למשל, אם דחיתם משהו מלא פעמים, 
זה כמו רגל של שולחן שעליו עם השנים העמדתם את התפיסה של ‘אני דחיין’. ומרגע זה, כל הסעודות שתעשו, יהיו על השולחן המסוים הזה. 

ההתנהגויות, המחשבות, התקוות שלכם –
הכל יושפע מהתפיסה העצמית של ‘דחין’.

מה עשיתי עם תמרה?
מאז, אני מנסה ככל שאני מצליח וזוכר,
להראות לה ביומיום כמה שהיא לא ילדה דוחפת ומרביצה
ואיך היא כן מסתדרת עם המטפלת וכיף לה
ולהזכיר לה איזה עוד תופעות יש בה
כדי ‘לנסר’ את רגל השולחן הזו שהתקבעה אצלה במחשבה

ואם השולחן שלכם הוא אמונות לא מיטיבות,
אין מה לנסות ‘לסתור’ אותם
או ‘לעבוד’ עליהן
כל כח ומאמץ שנפעיל על מנת לסתור את האמונה
יחזור אלינו כמו בומרנג. 

הדבר היחידי שבאמת יהיה מיטיב ואפקטיבי
הוא לייצר הוכחות חדשות שאני לא דחיין, ואני לא ילדה שמרביצה ודוחפת.

בעולם שלי, של ניהול בחיים האישיים שלנו,
ההוכחות האלה הן הדבר הכי קל בעולם
רק שצריך להחליט שעושים אותן.
למשל מי שנמצא בתהליכי הליווי שלנו שעוסקים בניהול משימות וזמן,
90% מצהירים על דחיינות.
אבל אחרי כמה שבועות של אימון על מיומנות
הם מוכיחים לעצמם דרך עשיה אחרת,
שהם לא כאלה.
כל מפגש עם אי הדחיינות
וכל מפגש עם לא להיות ילדה מרביצה ודוחפת
מחזק אמונה חדשה.

אנחנו רק צריכים להסכים שזה לוקח זמן ולראות בעשיה האחרת הזו, כתהליך הדרגתי של בניית אמונה חדשה כך שבכל הפעמים שנדחיין, ובכל הפעמים שנרביץ ונדחוף,
לא נראה את התופעות האלה כ’הוכחה שאני באמת מה שאני חושב על עצמי, הנה עובדה ש…’

אלא,
נראה בהן כשלבי התפתחות ובניה של אמונה חדשה ובכל ציר עליה כזה, יהיו ירידות קטנות וזה חלק מהענין.
מי שיסכים ותסכים להפרד מהאמונות הישנות,

בלי לעשות עדיין כלום, רק להגיד ש’אני לא מוכן להן יותר’,
יתהלכו בעולם עם ראייה פתוחה ורחבה לכל ההזדמנויות שקיימות בחוץ,
שבו העולם יוכיח לנו את מה שאנחנו מבקשים שיוכיח לנו.
וככל שנסכים להכניס אלינו הוכחות חדשות כאלה,
ישתנו לנו האמונות
ואנחנו לא נהיה ‘דחיינים’ יותר
ולא נהיה ‘מרביץ ודוחף’
ונוכל להפרד מאמונות שכובלות אותנו עשרות שנים.

זה נטו לחפש – ולייצר אקטיבית – הוכחות ולנסר את הרגליים הישנות של השולחן.

מוזמנים לכתוב לי מחשבות ושאלות בשמחה – yair@weareonit.co
אני קורא הכל ומגיב 

יאיר