פוסט זה פורסם בניוזלטר של על זה.
אתם.ן מוזמנים.ות להצטרף אליו. הוא מקום טוב לתוכן,
השראה, מידע ודחיפה, בכל הקשור ליצירת תנועה
וניהול בתחומי החיים השונים. מצטרפים כאן
היום הוא Boxing Day, הבוקר שלמחרת כריסטמס. בשנת 1968 ביום הזה, הוצג בפני העולם, הפרויקט הכי מוזר של הביטלס – הסרט Magical Mystery Tour.
זה סרט שאפשר למצא בו לא מעט נקודות ורעיונות על התפתחות אישית, דרך צפיה בהתפתחות שלהם כאנשים צעירים שעושים פרויקט מוזר כך כך, ובפוסט הזה אני רוצה להאיר על הנקודות החשובות האלה.
פוסט לא רק למעריצי ביטלס
סיפור המעשה
בקצרה כדי לא להאריך ביוגרפית – הביטלס כבר היו הביטלס בשנת 68, הפסיקו להופיע, המנהל האגדי שלהם מת ובכללי אפשר לומר שהם ‘חיפשו כיוון’.
אז עלה רעיון, מאד 1968 מצידם, לקחת אוטובוס, למלא אותו במוזיקאים, שחקנים, אמני קרקס ועוד אנשים שתרמו לפסיפס אנושי אקלקטי, ולהתחיל לנסוע ברחבי אנגליה ולצלם את כל מה שקורה.
כלומר, יצאו לדרך ללא כיוון מוגדר, ואמרו נאלתר.
לצערם או שמחתם, תלוי בצופה, שום דבר לא קרה.
זה בעצם סרט שבנוי כמו טלאי על טלאי בלי שום הגיון אמיתי,
ובלי, לטעמי, שהסצנות המאולתרות, מייצרות ערך קולנועי מסוים. וצריך לזכור שזה באמת יציר התקופה וייתכן שבשעתו, זה היה כל כך מוזר ונסיוני, שהסרט היה שווה בשם המוזרות והנסיונות.
אני לא קולנוען אז לא אנתח את הסרט הזה יותר ממה שכבר כתבתי אבל הנה כמה נקודות מעניינות בשבילכם
1. לקבל את הדרך הבלתי צפויה
הם יצאו לדרך עם החברים שלהם ומצלמות ופשוט נתנו למציאות לקרות מתוך
הנחת עבודה שהמציאות, אותו דבר שמשתנה תמידית, תאפשר להם ללקט את מה שיגיע ויעלה, ולעבוד עם זה.
היה בזה הימור, אין מה לומר. ואפשר גם להגיד שהם יכלו להמר בגלל שהם היו הביטלס.
אבל, צריך לזכור שהם לא תפסו מעצמם קולנוענים,
אלא היו כוכבי פופ ענקיים והבטחון העצמי שלהם איפשר להם לקחת
סיכונים בתחומים אחרים לגמרי מהתחום הראשי שלהם.
2. בטחון עצמי ועמידה מול רגשות מעורבים לעשייה שלך
כאמור, שידרו את הסרט הזה בטלוויזיה ביום שאחרי כריסטמס
(מה שנקרא boxing day – היום שבו פותחים את המתנות שמתחת לעץ).
זה יום משפחתי שכולם בבית וכולם צפו בזה. מדורת השבט סטייל.
היו אנשים ששנאו אותו, היו אנשים שאהבו אותו והביטלס עמדו,
אולי לראשונה בחייהם, במצב של חוסר קונצנזוס תקשורתי –
להקה שלדעתי 100% מההתייחסות אליהם הייתה חיובית בתקשורת
(ביטלסים מכורים שקוראים את זה – כמובן למעט הסיפור של לנון וישו. י.י).
כשמחליטים לאמץ את הדרך הלא ידועה,
צריך לפתח בטחון מסוים כדי להתחיל לנוע. והבטחון הזה הוא פונקציה של אימון.
הם ניגנו שלוש שנים ו-10,000 שעות בחורים בהמבורג, כדי להיות מי שהם. כמה אתם התאמנתם
השבוע בשביל להיות הביטלס של עצמכם?
3. יצירתיות, כמובן
כמובן שלא צריך להזכיר כמה הם יצירתיים ומקוריים בחשיבה המוזיקלית שלהם.
החשיבה שלהם מחוץ לקופסה הייתה כל כך בולטת במוזיקה,
שזה לגמרי הגיוני שג’ון לנון יחלום באיזה לילה שהוא מלצר איטלקי
שמעמיס ספגטי עם את חפירה על צלחת של אישה באחת הסצנות – ושהם יצלמו את זה יום אחרי.
הצמיחה האישית שלנו כפופה למידת היצירתיות לצאת מתבניות המחשבה שלנו ולנסות דברים חדשים.
אני משתדל בדברים שאני עושה, לחפש תמיד את הזווית האחרת.
ויצירתיות יש לכל אחד מאיתנו, זה רק שאלה של כמה כיסינו אותה.
ואם כיסינו, אפשר גם להסיר את הכיסוי
4. עבודת צוות
ההפקה הזו כולה הייתה עבודת צוות ונשענה על החברים
שהתאספו להם באוטובוס. אין התפתחות אישית ללא מעורבות של אנשים מסביבנו.
יש להם השפעה חיובית כדי להדליק אותנו בהשראה.
ויש להם השפעה פחות חיובית כשהם מכבים את ההשראה או גורמים לנו לתחושות לא מיטיבות.
העובדה שיצאנו לאוטובוס של החיים עם קבוצת אנשים בעולמנו,
לא אומרת שצריך להשאר איתם.
מותר וצריך להוריד חלק מהנוסעים בדרך ולהעלות
נוסעים חדשים שימשיכו לתבל את הנסיעה הזו.
תבחרו את האנשים שסביבכם בקפידה, תוודאו שהם לא מורידים אתכם
ואם הם מורידים אתכם – תפעלו בנושא. איפה שאפשר לתקן, להציף,
לבקש לשקף – עשו זאת. בקשרים שאי אפשר לעשות את זה – תשקלו להוריד מהאוטובוס.
החיים שלנו קצרים מדי והנסיעה הזו יכולה להיות
הרבה יותר צבעונית ומגניבה, עם אנשים שיעשו אותה כזו.
5. לשכח את המבוגר האחראי
בריאן אפשטיין המנהל האגדי שלהם, נפטר שנה לפני כן.
הוא ממש החזיק אותם, בנה אותם מלהיות ארבעה נערים קלולסים על החיים ועל עסקים,
להיות המכונה המשוגעת הזו שמייצרת מוזיקה מדהימה וכסף שלא יאמן. ואז הוא מת.
וכבר לא היה מבוגר אחראי בבית.
אפשר לטעון שזו גם תחילת מסע ההתפרקות שלהם כלהקה.
אבל אפשר גם לראות בכך שלא היה מבוגר אחראי שירסן אותם,
כדבר הכי טוב שקרה להם. מה היה קורה אם ברייאן אפשטיין היה עוד חי?
האם הוא היה ‘מתיר’ סרט כזה? כנראה שלא, אפשר להניח
(וזו באמת רק השערה שלי), שהוא היה תופס את הפרויקט הזה כמחופף מדי.
אבל אז הוא יצא מהתמונה, והיצר הילדי המטופש שלהם נכנס ועשה מה שעשה.
ואם התוצאה הייתה קוהרנטית יותר, אולי זה היה מאסטרפיס משוגע ומגניב.
הקול הזה בראש, שאומר לנו לא ואי אפשר ומה פתאום וכו’ וכו’ – תדביקו עליו פנים.
זה אבא? אמא? אח? בן בת זוג? מי הפנים שמדברים אליך ואומרים לך שזה לא יכול לקרות?
תהרגו (בראש בראש) את הקול הזה. יש ילד וילדה
בתוכנו ששואפים להוציא מעצמם את הפוטנציאל הגדול. בואו ניתן להם ונפסיק להפריע.
6. הקשר של זמן ותקופה
כל דבר, בשעתו.
רק שנתיים קודם, הסרט הזה היה מתקבל עוד יותר בתמיהה.
שנתיים אח”כ הסרט הזה היה מתקבל בברכה כנראה
שלושים שנה אחרי, כשאני ראיתי אותו ודרך העינים של בן 17, ראיתי אותו בצורה מסוימת
45 שנה אח”כ כשראיתי אותו שוב, ראיתי אותו בצורה אחרת ללגמרי.
הכל תלוי הקשר ותקופה, נכון לשעתו, מוזר לשעתו, אדיוטי לשעתו.
הזמן תמיד חולף וצובע את הכל אחרת. אל תשכחו את זה.
בין אם כיכבנו ובין אם דפקנו את העניין – הזמן מכופף את ה’אמת’.
יותר סלחנות על הדברים שדפקנו, ופחות אגו ויוהרה על המקומות שכיכבנו.
תודה לעולם על כך שהזמן הוא זמן.
7. לתקשר את המסר נכון
הכוונה שלהם הייתה אולי לעשות סרט פסיכדלי מאולתר וצבעוני.
אבל כששידרו אותו במקור, שידרו אותו בשחור לבן.
אז, כפי שכתב חנוך לוין – “יום יבוא וכל הסיבות וכל הכוונות הטובות והרעות יהיו לאבק פורח”.
אז אחרי כל ההשקעה, בא גורם חיצוני ומכופף לך את העבודה ומוציא אותה חצי כח.
המסרים שלנו לעולם, בעשיה הקרייריסטית, ביחסים הזוגים,
המשפחתיים, באיך אנחנו מדברים ברחוב.
הכל שיחה. ובשיחה – יש כוונה ואסתטיקה. מה הכוונה מאחורי המילים שלי
ואיך ארזתי אותן כדי להביא לצד השני. הבחינה שלנו של כוונה ואסתטיקה
יעשו את כל ההבדל. שיח אלים או עצבני מול שיח רך וחומל. ויכול להיות שבבסיס השיח,
אותם המסרים ואותה הכוונה. אבל האסתטיקה, הסטייל, המארז, במקרה הזה, הוא חצי מהסרט.
צריך לוודא שהאסתטיקה שלנו נכונה, אם אנחנו רוצים להיות מובנים כהלכה.
ואיפה שאין לנו ידיעה שנצא כמו שאנחנו רוצים, עדיף לשתוק ולהמתין לטיימינג הנכון ולאסתטיקה הנכונה.
8. בטוח משהו אחד היה טוב
ובסופו של דבר, הסרט לא הצליח, הביקורות לא פירגנו,
והפרויקט הסתים בסוג של חמיצות מפוספסת.
אלא, אם, אתם מתייחסים לאלמנט של הפסקול.
הפסקול הצליח טירוף. טירוף.
אמנם הם היו הביטלס ויכול להיות שאם היו מקליטים
חצץ גרוס, אנשים היו חושבים שזה גאוני. אבל אני לא בטוח.
אבל, כך או כך, בסופו של דבר משהו טוב יצא מהסרט הזה בוודאות –
ערימה של שירים אדירים. לא לשכח שגם בתוך החמיצות והפספוס,
יש מצב שמשהו אחד עשיתם נכון. אולי אפילו רק עצם הנסיון.
אל תשכחו את עצמכם הטוב, בתוך כל השיט-סטורם על עצמכם ה’לא טוב’, אם דברים לא עובדים.
זהו, שמונה שיעורים שלדעתי שווה לקחת מהמקרה המיוחד של הביטלס ומסע הקסם המסתורי שלהם.
מקווה שהייה לכם מעניין
יאיר
