ואז מה: השאלה שחושפת את הפחד האמיתי מתחת ל'סטרס'
השאלה שמובילה מסטרס לפחד האמיתי
נשאב לתוך הבוקר
הבוקר הזה נזכרתי בעצמי בשיעור חשוב דרך לקוח שלי.
יש לי לקוח יזם מעורר השראה באנרגיות שלו ובתאווה שלו לטרוף את החיים.
והוא שיתף אותי שהוא מעדיף בשעות הבוקר לשמור לעצמו זמן לעבוד על הפיתוחים שלו לעסק, לייצר דברים חדשים וזה.
אבל הוא גם כל בוקר פותח את הבוקר בלחץ לענות ללקוחות שלו ולתת להם פתרונות למה שהם צריכים.
בעבודה שלו אין חיים ומוות.
אבל הוא נשאב לזה.
זה לא סטרס, זה פחד קיומי
אז שאלתי אותו ממה הוא פוחד והוא ענה 'אני לא פוחד, זה פשוט סטרס כזה'.
עכשיו אני כבעל עסק עצמאי ויזם, מכיר את הטריקים האלה של לנסח לעצמי תופעות שקורות בחיים שלי.
במילים פחות מעמתות.
זו הדרך שלי להתגונן מלסדוק את התפיסה העצמית שלי.
ואז כל פרפקציוניזם הוא סטנדרטים וכל ריצוי הוא שירות לקוחות טוב וכל המנעות מעימותים היא לשמור על וייב טוב וכמובן, 'זה לא פחד זה סטרס'.
זו נקודה שאני מציע לעצור.
אני מסתכל על המוח שלי, לפני כל היכולות האחרות שלו, כמעיין מכשיר שמזהה 'האם אני חווה איום או לא' אם אני לא חווה איום - הגוף רפוי, המחשבה צלולה ונקייה אנחנו בזרימה.
אם אני חווה איום - הגוף מגיב במה שאנחנו קוראים לו לחץ.
שזו אסופה של התנהגויות שמערכות הגוף מייצרות, כדי להלחם ב'איום' הזה, כי מבחינת המוח, האיום הוא קיומי.
זה עוזר לי להתמודד עם האתגרים בחיים לא כמשהו שקורה לי, אלא כ'איך המוח שלי מפרש את זה'.
כאילו משהו חיצוני בכלל.
מן הסתם, לפעמים אני לא מצליח בזה.
תרגיל ואז מה
אז הלקוח קורא לזה מענה לקוחות, אבל המוח שלו מכין אותו להתמודד עם 'לא למות'.
כלומר, פחד מוות קיומי מתחת לסטרס.
רק שהוא לא מודע לזה.
וכדי להתקדם בנקודה הזו ולתת ללקוח את המפתח להחזיר לעצמו את שעות הבוקר שבו הוא רוצה לעבוד על העסק, הדרכתי אותו לתחקר את זה עם שאלות 'ואז מה'.
ביקשתי שישאל את עצמו, שוב ושוב, "ואז מה".
אם אני לא נותן ללקוחות מה שהם רוצים בתוך פרק זמן קצר, אז מה?
אוקי - אנשים יעזבו אותי.
ואז מה?
אז אשאר בלי ההכנסה הבטוחה שלי ואז מה וככה ממשיכים.
ואז בערך בשאלה השלישית-רביעית, מגיעים לפחד האמיתי.
הקיומי.
וברגע שיש לו שם, אפשר להתחיל לעבוד איתו.
אז מה עושים עם זה?
תבדקו איזה פרויקט אצלכם קיבל "סטרס" או "אין זמן" בתור הסבר קבוע.
ותשאלו את עצמכם "ואז מה", ארבע חמש פעמים ברצף.
בלי לעצור באמצע.
ותנו שם לפחד.
חיכוך מול עצמנו הוא לא בעיה שצריך לפתור.
הוא מידע שמחכה שתקראו אותו ונשתמש בו כדרך מינוף.
רק השאלה אם ניקח את המידע הזה, או ניתן לו לעבור לידנו, עד הפעם הבאה שהוא שוב יופיע.
כי הוא תמיד יופיע שוב עד שנתמודד מולו.
אם ה"ואז מה" שלכם מוביל לפחד לתת ל-AI לקחת חלק מהעבודה שלכם - יש לי סדנה בדיוק על זה, הבוס של הבוט.
אולי יעניין אתכם גם
הדמות קודמת לתוכן: השיטה של בוב דילן, מדונה וביונסהבוב דילן היה סתם רוברט צימרמן ממינסוטה, עד שהחליט לבנות דמות ולתת לה לפעול בעולם במקומו. אני מראה איך גם מדונה וביונסה עשו בדיוק את זה, בנו דמות לפני שהיה לה תוכן, ואיך ההוויה החדשה יצרה עשייה חדשה שהשתרשה בחזרה כזהות אמיתית. הפוסט שואל שאלה מעשית, מי אתם צריכים להיות כדי שהדבר שאתם רוצים יקרה. תצאו עם תרגיל, לא רק סיפור השראה.
איך לבנות טבלת פרויקטיםכל מה שאנחנו עושים בחיים הוא בעצם פרויקט, אני טוען, אז למה לא לרכז את כולם באותו מקום? הפוסט מסביר איך בונים טבלת פרויקטים אחת שנותנת לכם תמונה מדויקת של מה קורה בחיים שלכם ברגע נתון, בלי לגלול בין עשרות מיילים ופתקים כדי לזכור באיזה שלב אתם. תצאו עם מבנה מעשי, לא רק רעיון להתארגן טוב יותר.
איך לייצר מליון התקדמויות ביום ובשבועאיך מייצרים מיליון התקדמויות ביום ובשבוע, ומשחררים תקיעות ודחיינות? התשובה שלי היא להפסיק לחפש להשלים משימות, ולהתחיל רק לפעול פעולות, כמו תינוק שלומד ללכת, צעד אחד ואז עוד צעד, בלי ללעוג לעצמו על הצעד הקטן. הפוסט מסביר למה תשומת לב אמיתית לפעולות הקטנות מזיזה יותר מכל רשימת מטרות. תצאו עם דרך אחרת להסתכל על יום עמוס.