שוחחתי לאחרונה עם בוגרת אחד התהליכים שלי,
שהביעה תסכול מסוים מכך שהיא לא מצליחה לתכנן
תכנית שנתית לחיים עצמם, וממש הבנתי את התסכול שלה.
אחד, שזה ממש קשה לתכנן תכנית שנתית.
שנית, שבגלל שזה קשה והרבה פעמים אנחנו או לא מצליחים
לתכנן או יש פער בין התכנונים למציאות, אנחנו מתבאסים על עצמנו.
בבודהיזם יש את מה שמכונה ‘משל החץ השני’.
אחד הסיפורים הקטנים והמשמעותיים ביותר בעולם.
בקצרה-אבל ממש –
הבודהה יושב מתחת לעץ, ומגיע מארה (האל ה’רע’) ויורה בו חץ.
הבודהה נפגע, אבל במקום להרשות לעצמו לכאוב את הכאב,
הוא מתבאס על עצמו על כך שנתן למארה לפגוע בו –
ובכך יורה בעצמו את החץ השני, המנטלי, שמעולם לא נורה בו.
תכנית שנתית? אין לי מושג מה יהיה איתי בעוד חודשיים!
יש לנו רצון כפול, להיות האנשים המתוקתקים, הנכונים,
המתוכננים האלה, ומצד שני לאפשר לעצמנו להיות ילדים בני חמש
שחיים את החיים הספונטניים, הדמיוניים, המאפשרים,
שטוחנים גלידות באמצע הלילה כשאף אחד לא רואה.
היינו רוצים להיות בשליטה על ההווה, גם לתכנן את העתיד,
גם לעמוד בכל זה – וגם לא להרגיש שאנחנו ‘לא מאפשרים לעצמנו להיות עצמנו’.
ואני רואה את זה בתהליכים שלי כל הזמן, דיסוננס של מה שהעולם המערבי
מספר לכולם על ‘אפקטיביות’ ועל ‘איך צריך להיות’,
וכל כך הרבה אנשים מרגישים רע עם עצמם שהם לא מתיישרים עם המודל.
אז הם גם מרגישים שהם לא מקיימים את ‘איך שנכון לחיות’
שכל מיני כתבות ומאמרים בבלוגים וגורואים באינסטגרם מספרים +
הם גם מתבאסים על עצמם שהם לא מיושרים עם המודל הזה. חץ כפול.
אז בואו נרסן את החץ הכפול לרגע
- לגבי המודלים הנכונים של תכנון וביצוע וזה = כל מי שמספר לכם שהוא מגה מתוכנן ונראה שהוא סופר טייט, רוב הסיכוים, מבלף.
גם אני, שמלמד עקרונות עבודה ופרספקטיבות וגישות לניהול אישי,
החיים נשברים לי כל הזמן. מה לעשות. טבע החיים. - עם תחושות האשם לא נתקדם לשם מקום. אחריות, זה העניין.
החיים מתערבים באמצע
מכירים את זה שרציתם משהו ואז החיים קרו?
זה בטח קרה לכם השבוע רק 9,470,483 פעמים.
אולי אפילו מתחילת היום.
רק דמיינו את כמות ‘החיים’ שתכנס לכם באמצע
של התכניות ארוכות הטווח האלה, עד שיגיע מועד הביצוע שלהן.
אז כן, אפשר להיות ‘מתודים’ ולדבר על ‘חשיבות התכנון המדוקדק
החודשי והשבועי של תכנית לטווח הארוך’
ואתם יודעים מה?
זה אולי גם אשכרה יעבוד בתחום אחד ספציפי.
נגיד אתם בונים בית או אתר חדש לעסק שלכם,
אבל זה לא יחזיק לכל תחומי החיים, בטח לא בתחומים
שיהיו לכם אתגרים ריגשיים בהם.
אז מה הפתרון?
1. להיות מאסטר של שליטה בהווה
2. בעל מלא כוונות טובות לתכנונים ארוכי הטווח
3. ולשחרר את האחיזה שזה גם אשכרה יקרה
4. ולסמוך על עצמנו שאנחנו נעשה את המיטב שאנחנו יכולים. אני יודע, זה קשה.
בשביל זה, צריך דרך ללכת בה.
אוקיי מה?
אני מאמין שכל האנשים יכולים לעשות כמיטב יכולתם.
מה זה מיטב יכולתם? זה שריר שיש לנו את האפשרות לאמן או להזניח.
אם מאמנים אותו, כמו עם כל שריר, אין מה לצפות לשיפור של אלפי
אחוזים בחודש, ונקבל בהבנה והכנעה את הידיעה שהשריר מתחיל
במקום X ויקח עוד Y זמן כדי להגיע לתוצאה מרחיקת הלכת Z.
כלומר, אם מתאמנים על שליטה וניהול של היומיום,
השיפורים ותחושת ה’על זה’, יהיו בהדרגה, וזה כמובן הגיוני לכולנו.
אם מזניחים, השריר נמק.
מהו נמק בהקשר הזה?
ויתור על התחושה שיש לנו אחריות, בעלות, שליטה ומעל הכל – חירות,
בחיים האלה.
ואיך זה קשור?
זה קשור משום שברגע שאתם תופסים את הביטחון בעצמכם
כמנהלים של היומיום והשבועות הקרובים – אתם יכולים להיות ניזונים מההתקדמויות שלכם במקטעים קצרים יותר, שבונים את התהליך שאתם קוראים לו ‘תכנית שנתית’
מבלי שתצטרכו להתחייב לעצמכם להבין ‘מה קורה בעוד שמונה חודשים’
כשאתה רעב - תאכל. כשאתה צמא - תשתה. כשאתה עייף - תישן.
זה משפט זן עתיק, שאני בטח מצטט לא מדויק.
כמה מאיתנו מאפשרים לעצמנו לנהוג בדיוק כך? לא הרבה, אני מניח.
אנחנו דואגים שאם באמת נאכל נישן ונשתה רק כי בא לנו,
אנחנו נסחף למקום שבו ‘נשחרר לגמרי’ ונאבד את הרסן על עצמנו.
ופה מגיע המקום שצריך לחזק את שריר המשמעת העצמית מחד,
ושריר ה’אני צריך לסמוך על עצמי יותר’ מאידך.
דמיינו שיש לכם ילד שכל מה שהוא מקבל מכם זו תחושת ‘אני לא סומך עליך.’
אתם הילד הזה עכשיו. אי אפשר לשדר לעצמכם שאתם
לא סומכים על עצמכם כל הזמן. גם אם ‘יש לכם הוכחה שזה נכון’.
מעטים בינינו מכילים כזו מידה של צייתנות כדי לקיים תהליכים ארוכי טווח.
וזו הסיבה שאני עובד תמיד עם פרויקטים קצרי טווח וקצרי רואי וכל הזמן
זוכר את התמונה הגדולה, הרגשית והפרקטית, שאליה אני רוצה להגיע.
וחותר אליה, במקטעים קטנים.
אז מה, זה אומר שלא נלך על שאיפות גדולות?
בוודאי שנלך.
נהיה חייבים לדעת לשרטט את תמונת המציאות שלנו כדי להגיע אליה.
אני חושב שזה הכרחי לדמיין בפרטי פרטים,
מה שמכונה ‘חזון’ או ‘הזמנת מציאות’, את המציאות שהיינו רוצים להגיע אליה.
ואולי אפילו לפרק את היעד הזה לרבעונים ככה שתהיה תכנית לשלושה חודשים.
אבל תעצרו פה.
אדם אינו ארגון, אדם הוא אדם.
ואם ארגונים סוטים מתכניות שנתיות בגלל ש’המציאות היא כזו’,
בטח ובטח שבני אדם יסטו מהם.
כשאין לנו דד ליין חיצוני שנכפה עלינו, אנחנו יכולים לפתח
את המשמעת העצמית שלנו עד מידה מסוימת ומתישהו,
הרצונות והדחפים והערכים שלנו שיתנגשו עם המשמעת העצמית הזו –
ינצחו אותה.
אני יודע, זה לא פופולרי להגיד את זה.
בואו, זה תעשיות שלמות של גמילות מהתמכרויות +
דיאטות שמבוססות על ‘פיתוח שריר המשמעת העצמית’.
ואני לא יוצא כנגד השריר הזה.
אני רק חושב שצריך ללמוד להשתלט על מה שהעין שלנו מסוגלת לתפוס כרגע.
ובגלל זה אלוכוהוליסטים אנונימים ידברו על ‘רק להיום’.
כי תכניות שנתיות זה פשוט משהו שהעין לא רואה כריאלי,
ולכן הפוקוס הוא על הטווח הקרוב שהעין והראש מסוגלים לקלוט.
אם נשלוט בטווחים הקרובים – אנחנו נבנה הלכה למעשה
את ההתקדמות השנתית שאנחנו רוצים.
ונעשה את זה בלי רגשות האשם על ‘פספוסים’ של שבועיים
או חודשיים כי אנחנו, אחרי הכל, עושים את המיטב שאנחנו יכולים לא?
כלומר, כמו תמיד, זה ענין של פרספקטיבה.
אז מה הנקודות העיקריות לקחת מזה?
אם יש משהו שאתם רוצים להשיג והוא לוקח הרבה זמן, או סתם בא לכם לתכנן את השנה קדימה ולא מדובר בנושא עם דד ליין חיצוני קשוח:
- תכתבו את החזון שלכם. לפרטי פרטים. תרשו לעצמכם לדמיין לאן אתם רוצים להגיע ואיך זה ירגיש להיות שם – החיבור לרגש יחבר אתכם עוד יותר לחזון שלכם.
- תתחילו מלתכנן רבעונית בלבד, מה הייתם רוצים להספיק בכל רבעון? סיימתם? תכננו את הבא בתור
- תנשמו עמוק ותשחררו את המחשבה שיש לכם שליטה על רצף זמן כל כך ארוך לעתיד.
- הסעיף הקודם הוא המפתח להכל וזו שיחה יומית שתהיה לכם פה. תרגול מיינדפולנס יעזור פה.
- תלמדו איך לנהל את היומיום, את המשימות. זה המפתח לתחושת ה’אני מתקדם וזה מדהים’ ותחושות ה’יש לי עיכובים אבל הכל מרגיש לי בשליטה אז אני לא מתבאס יתר על המידה מהעיכובים’.
אתם כמובן מוזמנים לבוא ללמוד איתי.
שליטה ביומיום ובימים הקרובים, כחלק מ’תכנית’ של רבעון, ולא של שנה, תעשה לכם תחושה מדהימה.
תודות למגיהות: רותם יונגר, מעיין פוס