איך לתכנן לטווח ארוך בצורה שלא תשבור לכם את הרוח?

בוודאי שנלך. 
נהיה חייבים לדעת לשרטט את תמונת המציאות שלנו כדי להגיע אליה.

אני חושב שזה הכרחי לדמיין בפרטי פרטים,
מה שמכונה ‘חזון’ או ‘הזמנת מציאות’, את המציאות שהיינו רוצים להגיע אליה.
ואולי אפילו לפרק את היעד הזה לרבעונים ככה שתהיה תכנית לשלושה חודשים.

אבל תעצרו פה. 

אדם אינו ארגון, אדם הוא אדם.
ואם ארגונים סוטים מתכניות שנתיות בגלל ש’המציאות היא כזו’,
בטח ובטח שבני אדם יסטו מהם.
כשאין לנו דד ליין חיצוני שנכפה עלינו, אנחנו יכולים לפתח
את המשמעת העצמית שלנו עד מידה מסוימת ומתישהו,
הרצונות והדחפים והערכים שלנו שיתנגשו עם המשמעת העצמית הזו –
ינצחו אותה.

אני יודע, זה לא פופולרי להגיד את זה.
בואו, זה תעשיות שלמות של גמילות מהתמכרויות +
דיאטות שמבוססות על ‘פיתוח שריר המשמעת העצמית’.

ואני לא יוצא כנגד השריר הזה. 

אני רק חושב שצריך ללמוד להשתלט  על מה שהעין שלנו מסוגלת לתפוס כרגע.
ובגלל זה אלוכוהוליסטים אנונימים ידברו על ‘רק להיום’.
כי תכניות שנתיות זה פשוט משהו שהעין לא רואה כריאלי,
ולכן הפוקוס הוא על הטווח הקרוב שהעין והראש מסוגלים לקלוט.

אם נשלוט בטווחים הקרובים – אנחנו נבנה הלכה למעשה
 את ההתקדמות השנתית שאנחנו רוצים. 

ונעשה את זה בלי רגשות האשם על ‘פספוסים’ של שבועיים
או חודשיים כי אנחנו, אחרי הכל, עושים את המיטב שאנחנו יכולים לא?

כלומר, כמו תמיד, זה ענין של פרספקטיבה.