על קבלת החלטות, אשמה ואחריות רדיקלית

השבוע שמעתי עובדה מעניינת בריטריט, שלטיבטים אין מילה ל’אשמה’ וחשבתי על איך שפה מייצרת מציאות, בכל כך הרבה מובנים. אם לטיבטים אין ‘אשמה’. מה יש במקום זה? זה הוביל למחשבה, האם יש לנו בכלל מקום לאשמה? האם יש אדם אחד על כדור הארץ שאי פעם הרוויח משהו מתחושת אשמה?  אשמה היא דרכה של התודעה להגיד ‘גרמתי לתוצאה לא מיטיבה, אבל אם אשים על עצמי את הפוקוס של הענשה עצמית, אני מכפר על זה’. מה יקרה אם נחליף את האשמה באחריות, שלא נאמר, אחריות רדיקלית. האם מתוך תחושת אחריות אפשר להרוויח? אחריות היא  דרכה של התודעה להגיד ‘כל מה שקורה בזכות או בגלל המעשים שלי, הוא תוצאה של המעשים שלי, אני עומד מאחוריהם, לומד מהטעות וחוגג את הנצחונות.’ זה כבר נראה ומרגיש אחרת לגמרי  אשמה וקבלת החלטות אני מעריך ש 70% מהמשתתפים ומהמשתתפות בתהליכים שלי, יעידו על עצמם\ן ש’יש להם קושי בקבלת החלטות’. זה מוזר, היות ואדם בממוצע מקבל 35,000 החלטות ביום. איך זה שיש קושי? המקום שבו אנחנו ‘לא יודעים’ האם כן או לא, ובוחרים ב’אולי’ או ב’אח”כ נחליט’, נובע הרבה פעמים מחוסר ביטחון. חוסר הביטחון הזה יכול לשקף (ואתם מוזמנים להוסיף עלי) – חוסר בהירות בתנאים שצריך כדי לקבל את ההחלטה, או חוסר יכולת לחיות בשלום עם החלטה שגויה. כלומר, החשש מתחושת אשמה. הקושי בקבלת החלטה נמצא בתוך חוסר הביטחון שלנו. הקושי חי בנוחות יפה (וכמובן לא מיטיבה) ומתעטף בצמריריות רכה וורודה של הטענה “אני לא טוב בקבלת החלטות” או הטענה “אני דחיין”,
כאילו מדובר על פגם מלידה. מה שימקם את הצורך בהחלטה על המדף הגבוה ביותר במטבח שרק מדי פעם, כשאנחנו מנקים למעלה את האבק, נזכר ש”אהה כן, באמת כדאי שאחליט כבר מה לעשות עם זה”. מחיר תחושת האשמה על קבלת החלטה לא נכונה, הוא לפעמים (והרבה פעמים) גדול יותר מאשר השלכותיה של ההחלטה עצמה. שניהם מתגמדים לעומת המחיר של אי תזוזה למשך זמן. זה, לרוב, יהיה הכי גרוע. שם נמצאים רוב האנשים, מעבירים את ההחלטה מהמדף הראשון לזה שמעליו ולזה שמעליו. רחוק מהעין, רחוק מהלב, אבל מתפרק מאבק ומגוויות של חרקים שאף אחד לא רוצה לפגוש בסיוטים שלו. אם כן, החלטה היא יותר מהכל– ויתור על האופציות שלא בחרנו, ועמידה בגאון ובאחריות רדיקלית מאחורי ההחלטה שקיבלנו. והאחריות, הו, זו חתיכת גוש פרווה בגרון.
מי רוצה אותה? איך מתקדמים מכאן? כרגיל, בהירות אם אתם עוקבים אחרי, אתם בטח כבר יודעים שהדבר שאולי הכי חשוב לי בעולמות הניהול של חיי, זה בהירות. בהירות במידע כדי לקבל החלטה, בהירות בהשלכות, בהירות ממה בדיוק בדיוק אני מפחד, בהירות. הבעיה שלנו היא שאנחנו סומכים יותר מדי על המוח שלנו שיעשה את העיבוד של כל התרחישים ואנחנו לא לוקחים את הזמן להשתמש פשוט בדף ועט, כדי להוציא מהראש את הכל.  אם ההחלטה לא כ”כ חשובה אז אנחנו לא נבחן את האלטרנטיבות כי אין בזה צורך- אין משמעות ומשקל להחלטה. נגיד, האם אני רוצה לאכול תפוח או בננה? כשאני רואה תפוח ובננה אני כנראה לא אחפש אלטרנטיבות במקרר ואבדוק אם יש מנגו (אלא אם ממש בא לי מנגו). ואני אלך על ההחלטה האינטואיטיבית, שהייתה יכולה להיות בקלות גם בחירה בפרי השני. אבל אם ההחלטה חשובה אנחנו נהיה חייבים לבחון את האלטרנטיבות. כלומר, אשכרה לקחת דף ועט, נייד, מחשב או ווטאבר ולעשות מיפוי גרפי, סוג של תרשים זרימה.  אגב, אם יש לכם החלטה שאתם לא לוקחים באופן קבוע, התרשים יכול להיות מאוד יעיל ולספק לכם את הבהירות הרצויה. אם אבחר באופציה א’> זה מה שיקרה > שיוביל לזה > ואולי פתאום יקרה זה > ואז אני אעשה את זה. אם אבחר באופציה ב’> זה מה שיקרה > שיוביל להוא > שבוודאות זה מה שיעלה > ואני אתמודד עם זה ככה. כלומר יצירת בהירות על האופציות השונות – לעומקן, תעזור לנו לצמצם את הדבר הכי מפחיד במקרה של לקיחת החלטה – האשמה עצמה. כי אם אני יודע, שעשיתי תהליך של בחינה, והבנתי את התמונה הכוללת – ועדיין טעיתי – לא נורא. זה פשוט קרה. אני יכול להרגיש יותר בנוח עם שיקול דעת לא נכון ללא אשמה. לא נעים כי התוצאה לא טובה, מילא. אבל שיקול דעת לא נכון עם אשמה? אוי ואבוי עכשיו מגיע שלב השאלות אז מה צריך לעשות כדי להחליט? אני אוהב להשאיר את זה הכי פשוט שאפשר – יש לכם קושי בקבלת החלטה? שאלו את עצמכם שאלות פשוטות

1. במידה ואני טועה – מהו המחיר הרגשי של הטעות שלי?
2. האם אני מוכן להתמודד עם המחיר הרגשי הזה בהשוואה ללהיתקע עם ההחלטה הזו עוד ימים, שבועות ושנים?
3. האם אני יודע את כל מה שצריך לדעת על האלטרנטיבות? במידה ולא – האם אני יכול לקחת חצי שעה להדליק אור על האלטרנטיבות?

  נסו לעשות תרגיל: אם נתבונן באמת ואפילו נגיד לעצמנו בקול רם (ממש בקול רם, מול הראי) – “אני מפחד שאם אקח את ההחלטה הזו אני ארגיש שאני כישלון.” האם אני יכול להתמודד עם התחושה הזו ולעבור אותה בידיעה שאני לא הולך למות ממנה? כנראה שזה עדיף מאשר להיתקע עם עוד החלטה שלא לקחתי ותלווה אותי למשך כמה שבועות קדימה וכנראה שגם תטריד את מנוחתי לא מעט. יש מצב שאם תעשו את זה תצרו לעצמכם לא רק בהירות על האלטרנטיבות, אלא בכלל על כל תהליך עיבוד המחשבה הקשור להחלטה. ותמיד תמיד, שנכנסים לקשיים האלה אנחנו מול עצמנו, תקפידו לנשום עמוק. לא בתור צורת ביטוי כזו של ‘כן, כן, צריך לנשום’. לא. לקחת שתי דקות לנשימות באמת עמוקות וארוכות. כאלה מהנחיריים עד לסרעפת, ונשיפה עדינה ואיטית. הרגעת הגוף היא קריטית לניקוי של המחשבה. תורידו אפליקציה כמו Brthwork שתעזור לכם עם תרגילי נשימה. אחלה דבר. שתהיה לכולנו הצלחה:) יאיר