הפרפקציוניזם הגאה: הפחד היחיד שאנחנו גאים בו

החיוך החצי-גאה

יצא לכם להגיד פעם, כשנשאלתם על פרויקט או רצון שלכם שמתעכב לצאת לעולם, את המילים 'אני מה זה פרפקציוניסט'?
שמתם לב אם הפנים שלכם חייכו חיוך חצי מבויש\חצי מתנצל\חצי גאה?
(אני יודע שיש פה שלושה חצאים)

אני יודע שלי זה קורה.
מלא פעמים.

אני פשוט קורא לזה 'סטנדרטים' כדי להמנע מהתחושה שאני מעכב את עצמי.
אבל הפחד הזה, על שמותיו השונים, הוא כנראה הפחד היחידי בעולם שאנחנו מוצאים בו גאווה קטנה.

מישהו שיהיה אחראי עליך

הוא בעיקר אובדן של אמון עצמי.
בשנתיים האחרונות אני חוויתי את זה בענק.
לא בענק, בעצום.
תיקנתי, סידרתי,תיקנתי, סידרתי דמיינתי משאית של מדליות על סטנדרטים גבוהים שמחכה לי בחוץ.

היא לא הגיעה.

הדרך הטובה ביותר לנצח פרפקציוניזם, היא לתת למישהו אחר להיות אחראי עליך, שתבצע את זה.
שיבדוק אותך, ויהיה מחויב אליך.
לפעמים יש בן בת זוג שיכולים לעשות את זה, לפעמים חבר, אבל בסוף בסוף כולם אחראים רק על עצמם.

והפרויקט והרצון שלנו לפתח, נשאר במגירה.

האם יש אדם כזה בחיים שלכם?
אם לא, דברו איתי.
אני האדם הזה:)

אם הפרפקציוניזם שלכם מתחפש לעוד שיחה עם קלוד או ג׳יפיטי במקום לשחרר תוצר - יש לי סדנה שמלמדת בדיוק איך להפוך את זה מהרגל בריחה לכלי עבודה אמיתי, הבוס של הבוט.