אפקט הריבית דריבית על הזהות שלנו
מה שגורם לנו לרדת מהשביל, זה
לא הנפילה עצמה, אלא לשכוח לחזור
אליו למחרת. איך אפקט הריבית דריבית
עובד לא רק על כסף, אלא
גם על התפיסה העצמית שלנו.
מה זה בכלל ריבית דריבית
מניח שרובכם שמעתם את המושג, אבל
בגלל שהוא צמוד לעולמות הכלכלה, אולי
נוצרה אצל חלקכם רתיעה אוטומטית, כי
כסף זה נושא עם מטענים פסיכולוגים
בערימות.
אלברט אינשטיין אמר על זה ש'זהו
הפלא השמיני של העולם. מי שמבין
את זה - מרוויח, מי שלא,
משלם על כך.'
כדי להתרחק רגע מעולם הכסף, אני
אסביר את זה בצורה פשוטה.נגיד יש
לכם קלמנטינה. לקחתם את זרעי הקלמנטינה
ושתלתם אותם. צמחו עצי קלמנטינה חדשים,
כל עץ מכיל מלא קלמנטינות. לקחתם
את כל זרעי הקלמנטינה החדשים, שתלתם
אותם. נוצרו עוד יותר עצים, עם
עוד מלא קלמנטינות ועוד מלא זרעים
שיצמיחו עוד עצים וכו'.
כך גם בכסף. השקעתם את הכסף,
הוא נשא ריבית ו'ייצר כסף' חדש,
שהוא עצמו מושקע, וגם הוא נושא
ריבית. ומה שמתקבל היא צמיחה דרמטית
במה שהכסף מייצר.
מהמורות בדרך
כל דרך שמגיעה לאנשהו, מכילה מהמורות.
נדיר למצא שביל חלק מאבנים שעליו
נלך למטרות שאליהן נרצה להגיע.
ולנו יש את הבחירה בפרספקטיבה, האם
בכל אבן שנתקענו בה ופיתחנו ציפורן
חודרנית, אנחנו עוצרים לחבוש את עצמנו
וחוזרים לשביל אחרי שנה, אחרי חודש,
אחרי שעה, או לא חוזרים בכלל.
תחשבו על נושאים שרציתם לקדם בחייכם,
נתקלתם במהמורה, ופרשתם מיד. מה היה
צריך לקרות כדי שתחזירו את עצמכם?
הכשלון הוא חלק מהעניין עצמו
אין מה להסתכל על המהמורות האלה
כבעיה ולראות אותן כהפתעה. הם חלק
מעניינה של כל הליכה.
ובמיוחד כשהשביל שאנחנו הולכים בו הוא
חדש לגמרי, לא רק שיש לנו
מהמורות, יש לנו גם את הרתיעה
מההליכה עצמה, שהופכת כל עיכוב מנפילה,
לפוטנציאל גדול של עיכוב ודרמה.
תשאלו כל משקיע בבורסה, והוא יגיד
לכם את האמת הבסיסית - השוק
תמיד מתפתח בגרף עולה. אבל אם
תסתכלו ותעשו זום אין על הגרף,
תגלו אינספור נפילות חדות מאד שברגע
שהן נחוו, הן נראו כמו סוף
העולם. אבל בפרספקטיבה? אבן בדרך שנתקענו
בה.
אז מה בבסיס ההתנהגות הזו?
אני בנאדם שמתקשה עם פיתוח הרגלים.
זה כל הזמן בורח לי. יש
לי הרגלים מיטיבים כמובן, אבל אני
כל פעם בורח, וצריך להיות במודעות
להחזיר את עצמי.
למשל יש תקופות שאני לא עושה
מדיטציה בכלל, ומדיטציה שתבינו, זה מבחינתי
הדבר החשוב ביותר בעולם לקיום הבסיסי
שלי כאדם. כנ"ל בספורט. 22 שנה
אני מתאמן, מכוני כושר, מדריכים פרטים,
אפליקציות, יוטיובים. בשניה שזה לא בא
לי טוב, אני מפסיק. ואז אני
חוזר אחרי תקופה.
הבנתי שזה האופי שלי. מתחיל, נותן
מלא גז, ואז פורש. אבל איך
אני יכול להפוך את הירידה הזו
מהשביל, להיות לא פרישה אלא ירידה
מהשביל שאליו אני יודע שאחזור?
התשובה היא: אני לא מסתכל על
התוצאה, אך ורק על הדרך. הנאמנות
שלי היא לדרך. תראו, התפיסה שלי
את עצמי היא כאדם שעושה ספורט,
ואדם שעושה מדיטציה, ואדם שאוכל נכון.
אני אחזור לאימונים. אחזור לכרית המדיטציה.
אחזור לתפריט - ואני עושה את
זה מחר. ואם מחר זה לא
קורה, אני שוב מנהל את השיחה
הזו, ואומר לעצמי שאני מחזיר את
עצמי לשביל היום. גם היום לא?
אוקי, מחר זה קורה.
לכן ברגע שהבנתי מה המנגנון שלי,
אני עובד על זה אחרת, וכל
יום משתדל לעשות רק את מה
שצריך להיום.
לחזור חזרה בפעולות קטנות
הייתי מתחיל בפעולות קטנות כדי לזחול
חזרה לשביל. כלומר לא מנסה לחזור
לשבוע שבו אני יושב למדיטציה חמש
פעמים בשבוע או מתאמן 4 פעמים.
אלא פעם אחת. זה כל מה
שאני צריך לעשות. לעבור את זה
פעם אחת, ולמחרת אני מנסה שוב
לעשות את זה פעם אחת. רק
להיום.
והתוצאה בפועל
היא שכמו באפקט הריבית דריבית, מה
שמצטייר זה גרף עולה של בניית
התפיסה העצמית שלי של אדם שמתאמן,
מודט, אוכל בריא, בזוג טוב, אבא
נוכח - וחבר אמת.
ההתנהגות היומיומית היא בסה"כ דרך לבנות
את התפיסה העצמית שלי, תפקידה לא
לשרת את המדיטציה עצמה או הספורט
עצמו. רק את התפיסה העצמית שלי
כאדם ש.
הרווח הצדדי פה, הוא יותר ספורט,
יותר מדיטציה, יותר נוכחות. אבל אם
אני מעשיר את הגרף הפנימי הזה
ועוזר לו להיות בשיפוע חד יותר
למעלה, כך אני משפר את החסינות
הנפשית שלי, את ההתמדה שלי בדברים
היותר קשים ומסובכים, ובכללי את תחושת
שביעות הרצון שלי מהתפקוד של עצמי.
כי מה שאוכל אותנו מבפנים
זו הביקורת העצמית שלנו על כך
שאיננו מה שהיינו רוצים להיות. אם
אני כל הזמן אשים את המטרה
הסופית של ספורטאי טוב יותר, מתרגל
מדיטציה טוב יותר או אבא טוב
יותר, אני עשוי על כל אבן
קטנה, לרדת מהשביל אבל יקח לי
הרבה יותר זמן לחזור לשביל.
בעוד שאם אני מסתכל על הרצון
שלי בהתמדה עצמה, יש לי סיכוי
גבוה יותר להשיג לאורך זמן את
המטרות שלי. כל מה שאנחנו הוא
תוצר של התמונה המנטלית שלנו כלפי
עצמנו. ולפעמים אנחנו סוחבים כאלה שקים
מהעבר, שדרושה השתדלות ממש גדולה כדי
להזיז את עצמנו לתמונה מנטלית אחרת.
לסיכום
השתדלות למען בניית גרף עולה של
דימוי עצמי. זה הענין מבחינתי. לאו
דווקא 'הרגלים' לשם ההרגלים. ה'מיסגור' המחשבתי
הזה הוא בעיני קריטי. בטח כשאנחנו
חשופים למליון רצונות ורואים באינסטגרם אנשים
אחרים שעושים את מה שהיינו רוצים
לעצמנו.
אנחנו מתחילים דרך מסוימת, ונתקלים בסלעים
הראשונים. הדרך שלנו להחזיר את עצמנו
היא לנסות רק מחר, לעשות את
הדבר שאנחנו רוצים לעשות. לחשוב על
כל התהליך עצמו כמטרה האמיתית, לא
רק על הסוף. ההווה נשאר הדבר
היחידי שקיים לנו.
מה דעתכם? מסכימים? לא מסכימים?
אולי יעניין אתכם גם
גרגר, גרגר, מנוחה, גרגרתרגיל פשוט לחזור לתנועה בלי דרמה ובלי אשמה, בהשראת נמלה שהגרגר נפל לה, ומרימה אותו שוב. פשוט להעמיס גרגיר ולהמשיך.
למה קיבוץ משימות הוא ה-האק האולטימטיבי?למה קיבוץ משימות דומות עובד עם הזכרון הקצר טווח שלנו, ומונע שחיקה מנטלית ממעברים מיותרים בין משימות.
בין רצון לכח רצון: על עץ הדעת, אינקובטור ולעשות את קו תל אביב אילתאיך רצון הופך לכח רצון בתחום חדש בחיים, דרך סיפור עץ הדעת ודימוי אינקובטור, ולמה זה לוקח זמן.