לסלוח לאחר על שפגע בך, זה קשה, זה דורש היפרדות
והסכמה לא להחזיק בשרביט הכח.
לסלוח לעצמך על משהו שעשית, או לא עשית,
זה כמעט בלתי אפשרי,
אלא אם מחליטים להקדיש משאבי זמן ואנרגיה להתאמן על זה.
גם להרים משקולות זה קשה. אלא אם משקיעים משאבי זמן ואנרגיה להתאמן.
עכשיו,
האימון לעולם לא יבוא בצורה של פוסטים
בינסטגרם עם חמש טיפים לסלוח לעצמך
מגיע לנפש שלכם יותר עומק מזה, לא?
ממה שאני רואה על עצמי במסע הפרטי שלי,
קיימים בנסיון הסליחה, שני פרמטרים:
1. האימון היומי
2.הפירוק של הטראומה בגוף.
אם נתחיל מהשני,
טראומה, בהגדרתה כ’פצע’, היא דבר שמרביתנו סוחבים.
גם אם לא לחמנו בצבא וגם אם לא קרה מאורע דרמטי כזה או אחר.
סתם פצע בנפש, זו טראומה.
אילולא הייתה קיימת טראומה,
היינו סולחים לעצמנו
אבל ההתעקשות על אי הסליחה,
או במילים אחרות – ההשתדלות להמשיך
ולהקפיא את האשמה שהיא גוש קרח בתוך הרקמות שלנו –
זה נסיון שחזור של מה שלמדנו – שהיינו לא בסדר
ושלהתנהגות הזו יש מחיר
(פעם זה היה המבוגר האחראי שגורם לנו לשלם את המחיר
היום אנחנו ממשיכים את השרשרת)
ולמה אנחנו לא שוברים את השרשרת?
כי אנחנו מרוויחים ממנה אי-היפרדות מזהויות ישנות
והצורך להחליף את האשמה בנקיטת עמדה אקטיבית – כלומר, אחריות.
האשמה היא העונש הפאסיבי שממתיק את
אי הודאות שטמונה בתוצאות האחריות האקטיבית.
את מחיר האשמה אנחנו יכולים לשאת,
אנחנו כבר מכירים אותה.
אבל את אי הוודאות שמחכה לי במידה ולא
ארגיש אשמה – אותה אני לא יכול לשאת.
כלומר, איזה אנשים נהיה אם לא נרגיש אשמה?
מה תהיה הזהות שלנו?
זה חתיכת דבר מפחיד.
אנחנו תמיד מעדיפים סבל מוכר
מחמישים אחוז סיכוי של רווח בהפתעה,
אבל גם חמישים אחוז סיכוי של סבל בהפתעה.
ומה עדיף. סבל מוכר או סבל בהפתעה?
טראומה מפרקים באמצעות טיפולים כאלה ואחרים,
מפשירים את הזכרון הקפוא בגוף והופכים אותו למעובד.
בפרק בפודקאסט שלי על טיפולים, הזכרתי קצת
מהטיפולים שלי באיזורים האלה, ממליץ לכן להקשיב.
אשמה וסליחה, האימון היומי
האימון היומי הוא אולי החשוב יותר, כי הוא זה שיכול להביא אותנו
לנקודת התבוננות שתאפשר את האומץ להתמודד בכלל עם פירוק הטראומה.
יש בחיים רגעים של הארה פתאומית שמשנה את מסלול ההליכה.
אבל זה לא קורה הרבה.
האמת החצי מדכאת היא שהחיים הם סהכ מאמץ סיזיפי יומי לדחוף את הסלע.
אבל זה גם חצי משמח, כי זה אומר שכל יום יש אפשרות לתזוזה.
תלוי באיזה יום אתם שואלים אותי.
אז האימון היומי, הוא המיינדפולנס. האימון על קשיבות למחשבות שלנו וראייתן.
אני באמת מאמין שמיינדפולנס,
הוא התרגול החשוב ביותר לבני אדם,
כי הוא זה שיאפשר לנו הרבה יותר שעות חופש במחשבה ובלב –
ופחות לקפוא בתוך מחשבותינו, כעסינו, אשמותינו וכיו”ב.
ואיך זה משפיע על המוח שלנו?
המוח הוא מערכת של ‘כבישים’ (neuro pathways)
שבהם עובר המידע (כלומר, החשמל שבמוח שנושא את ה’מחשבות’).
ככל ש’עוברים’ באותו הכביש, כלומר, חושבים את אותן המחשבות,
מרגילים את המוח להמשיך לעבור באותו הכביש, כלומר לייצר עוד מהמחשבות האלה.
המשמעות של זה, היא שהמוח משתנה, פיזית,
ובעצם סוג של ‘עוזר לעצמו’ להמשיך לחשוב את אותן המחשבות,
בכך שהוא ‘מתעדף’ את ה’כבישים’ שבהם המחשבות כבר נסעו בעבר.
ומה המשמעות של זה?
קיצונית. זה אומר שבכל פעם שתעלה מחשבת האשמה,
תופעל האמיגדלה, מרכז הרגשות של המוח, ויופרש קורטיזול (הורמון הלחץ).
המשמעות של זה, היא תפקוד של הגוף כ’שורד’ (כי המוח מאותת סכנה) ולא ‘חי’
ו’נוכח’.
וכשזה קורה:
אין לנו מחשבה נקייה וצלולה
אנחנו מנותקים מעצמנו
ומהסביבה
ורחוקים מאד מלהיות ‘אני האמיתי שלי’.
סיכום דברים
תחושת אשמה סדרתית היא לא ‘סתם תחושה לא מגניבה שיש לי’,
אלא סכנה להתקע בסיבובים במעגלים חוזרים
שמתישהו הופכים ל’אופי’
ולאמונות על עצמנו
אבל מצד שני זו הזדמנות, להפסיק אותה ולייצר ‘כבישים חדשים’.
וזה, דורש אימון. והאימון, בסיסו הוא מיינדפולנס.
לא הפוסט הזה יוריד את האשמה ולא וידאו ביוטיוב ולא פודקאסט.
רק ההתחייבות שלנו כלפי עצמנו, להשאיר את התודעה שלנו באימון,
כדי שנוכל לצלוח את החיים האלה עם פחות קורטיזול ויותר אהבה.
לעצמנו, לעולם שמסביבנו, לחיבור –
וכתוצאה מזה בריאות טובה, שפע, וכל שאר הדברים
שרק לפני דקה בראש השנה, איחלנו לעצמנו ולאחרים.
יאיר
הסייפא של הדברים
זו הזדמנות טובה להציע לכם להתחיל לחקור את העולם הזה של מיינדפולנס.
1. יש בערך 894893 ספרים בנושא. הנה המלצה על ספר בעברית והנה המלצה על ספר באנגלית
2. חפשו באתר של עמותת תובנה אחרי קבוצות למתחילים, יום למתחילים,
כל דבר למתחילים. ואם כבר התחלתם בעבר, שווה לנצל את תקופת החגים הזו לבדוק עם הלב, האם הגיע הזמן לחזור לתרגל.
3. ובלי קשר למיינדפולנס ומה אפשר לקחת על רעיון הסליחה, מתרבויות אחרות?
4. הניוזלטר והפוסט משנה שעברה בנושא קבלת החלטות ואשמה
