[קרדיט תמונה: DALLE2 כשמבקשים שנה טובה מוקפת עינים והוא נותן שגיאת כתיב. משאיר כי שום דבר לא מושלם אחרי הכל]
***
אהלן מקופנגן,
בחודשים האחרונים אני צמוד לתפריט ‘נקי’ שכולל בעיקר 80,000% ירקות, קצת חלבונים ובעיקר קרוב לאפס פחמימות.
זה עובד לי מעולה. צמצמתי היקפים ואני מרגיש מדהים מכל אספקט שהוא.
ואז הגעתי לתאילנד.
והיו פה את כל הבופה ומתודת ה’תעמיס אבאל’ה תעמיס’ שמוטבעת בהם.
ובהתחלה, לא יכולתי לעמוד בפני זה.
זה מול העינים, אני רואה את זה, ערימות של פחמימות.
אבל היום החלטתי שמספיק ואני נכנס לאיזור הבופה והולך ישר לאיזור הסלטים ולא מסתכל לאיזורים אחרים שמתחילים כמו קמח ונגמרים כמו צמיג נוסף עלי.
איך זה משפיע עלינו הא? מה שמול העינים.
ואיך זה קובע לנו את מה שנצרוך. תזונתית, תודעתית, אנרגטית.
מה שמול העינים שלנו הוא בר היתכנות. כל השאר, נתון בספק גדול.
זה מתחיל כשאנחנו ילדים
כל צרכיו של ילד זה שיראו את צרכיו, שיהיה מבוגר אחראי שידאג לכך שהצרכים מתקיימים.
אבל כדי לוודא שהצרכים מתקיימים, צריך קודם כל להכיר בצרכים. כלומר לראות אותם. כלומר לראות את הילד. זה די בסיסי.
אני חושב שמאה אחוז מבעיות העולם שנגרמות על ידי אנשים, היו יכולות להמנע לחלוטין, לו כולנו היינו מקבלים את המנה הדרושה של ‘ראייה’.
לדעת שכל צרכינו טופלו, ככה שלא פיתחנו לעצמנו תחושת חוסר.
כי כשאנחנו לא יודעים לראות מה אנחנו צריכים, נוצר ואקום.
והוא יתמלא איכשהו
תמיד יהיה מחיר לכך שלא רואים.
פוליטיקאים ישימו חיי אדם בסכנה, בגלל שלא ראו את צרכיהם בילדותם. הם יכנו את זה ‘צורך השעה’. אבל זה תמיד יהיה צרכים שלא נענו, כי לא ראו אותם.
ובעצם, אי-ראיית הצרכים שלנו בגיל שנתיים מובילה אותנו לטנטרומים. תמרה מוכיחה לי את זה.
איך אי-ראיית הצרכים שלנו על ידי עצמנו, מתבטאת בבגרותנו?
בבולמוסי אוכל או התקפי זעם, באפתאתיות או דכאון, בהתמכרות לזה או באובססיה לזה, על כל כאב של צרכים שלא נענו, תהיו סמוכים ובטוחים שהמח ימצא איפה לכרסם נשנושי דופמין.
וכדי להכין אותנו לעולם הגדול
המבוגרים גורמים לנו לראות.
לראות את הנסיבות שהובילו לתוצאות (“בגלל ש____ עכשיו קרה ש____”)
ודרך כך לראות התוצאות העתידיות של מעשי ההווה שלנו.
וזה שיעור אגב, שאפשר היה לצפות שכולנו נסיים ללמוד אותו איפשהו בגילאים קטנים.
אבל לא, כל פעם מחדש אנחנו נוכחים לזה.
שבוע של בופה פחמימות הורג את התזונה שנבנתה בעמל רב במשך חודשים וצריך להתחיל מחדש. שעות של רשתות החברתיות מנוונות לנו את תאי המוח עד שנקלוט מה קרה בעצם.
מעשים שעשינו, דברים שאמרנו, מבלי לתת רגע את הדעת לתוצאות העתידיות, הם הלכה למעשה אי ראיה של העתיד.
וכשאנחנו עדיין בגילאים צעירים
יביאו תמיד את יוסף, מספר הסיפורים עם תרבוש משונה על הראש שיספר על התרנגול והשועל והזאב הרע.
וכל הילדים יראו בדמיון שלהם את מה שהמספר מספר.
והמספרים הטובים באמת יתארו בפרטי פרטים את הסיפור, כמו טלוויזיה 8K חדישה שאפשר לראות את השיער בנחיר שמאל של דמות בסדרת הנטפליקס האהובה עליכם ביותר
.
ככה נחשפנו לראשונה שאנחנו יכולים לראות גם כשאנחנו לא רואים.
הדמיון של המוח שלנו, כלי חיזוי מטורף, יודע להזהיר אותנו מפני אוטו מתקרב שעוד לא נמצא בטווח ראיה בכלל,
והוא גם יודע לראות בראש את אותו שועל באותו כרם, גונב את אותם הענבים שכבר דורי דורות אינספור של ילדים ראו אותם נגנבים. ואף אחד לא החזיר עד היום אגב.
וככה זה אנחנו. צריכים לראות בעינים. ואם לא בעינים, אז בדמיון שלנו.
כמו הבופה. מסתכל על ירקות – אוכל ירקות. נחשף למטוגנים, אוכל מטוגנים.
המשוואה הזו פשוטה.
כל קבוצה שאני מלווה בתהליכים שלי
מתחילה באותה הדרך. תסירו מהטלפון אפליקציות של חדשות. אל תצרכו זבל תודעתי. תורידו התראות בטלפון. אל תסתכלו על מה שאתם לא רוצים שיהפוך להיות מציאות.
כולם יודעים שחשיפה לתקשורת, בטח זו הישראלית, זה כמו להכנס לשדה מוקשים. מתישהו זה יעלה לך בפציעה תודעתית כזו או אחרת.
אז אם צריכה של דברים רעים מביאה דברים רעים, אולי צריכה מכוונת של דברים טובים, דברים טובים?
אולי אם נסתכל ונביא לעצמנו ערימות של ירקות, או מסרים חיובים, או סיפורי השראה, או אפילו – לראות את הצרכים של עצמנו – אולי זה יתחיל לייצר עוד ממה שאנחנו כן רוצים?
ואנחנו נכנסים לתוך שנה חדשה. ואני יושב פה מול הים וכותב את הפוסט הזה
ואני שואל את עצמי מהי תמונת המציאות שאני רואה לעצמי. בכל תחום בחיים. אני אשב בימים הקרובים ואחשוב על המשפחה שלי, על הזוגיות, על עניינים כלכלים, על ‘על זה’, על פנאי ועל התפתחות אישית, על התפתחות רוחנית ואינטלקטואלית. ועל שלמות הגוף והנפש.
ואני אבנה לעצמי את תמונת המציאות שאני יכול לראות.
אני לא מתכוון לשרטט חזיונות שאין להם סיכוי להתגשם. אני מחפש את תמונת המצב האפשרית, שכשאני אחשוב עליה, אני ארגיש אותה בגוף שלי כאפשרית. אני ארגיש איך היא יכולה לקרות. אני אכתוב אותה כמו אותו יוסף המספר עם השועל וכרם הענבים. אני רוצה לפרט את תמונת המציאות הזו כמו טלוויזיה 8K.
כי למדתי אי אז, שאני צריך לראות ולעזור לעצמי לראות
וזה אומר לעשות את אותו התהליך שעושים עם כל ילד
לראות את הצרכים שלו על מנת לקיים אותם
לראות את מה שאפשר
ולראות ממה להזהר
ואחר כך לראות את המעשים הדרושים
ומה אתם תראו לשנה הזו?
אתם מעיזים לראות מה תרצו לעצמכם?
יש לכולנו את ההזדמנות לעשות תיקון על הדברים בהם אנחנו וצרכינו לא נראינו – ודרך כך לשנות את מסלול ההליכה של החיים שלנו.
לא יודעים מה תרצו לעצמכם? דעו שזה לא פשוט ‘בא’. לא פשוט מבינים את זה.
התעוזה לשאול ‘מה הלב שלי צריך’ הזו היא פונקציה של עצירה מתודית. אי אפשר לדמיין ולהכנס לכרם הענבים בין פרויקט עבודה אחר לשני, בין מייל לווצאפ, בין עוד סרטון טיקטוק לסדרה בנטפליקס. אי אפשר לבדוק מהם הצרכים שלנו שלא ממומשים כרגע, כשאנחנו באמצע של עוד יום רגיל.
מי שרוצה עבור עצמו ועצמה לראות את האפשרי עבורו ועבורה, צריך לעצור ולפרוש הצידה לאיזה שעה. לקחת מחברת ועט. ולהוציא. להוציא כמו טלוויזיית 8K, את החזון שאתם רוצים לעצמכם, כלומר את תמונת המציאות האפשרית.
מה תביאו לחייכם בתחום הזה? ומה בתחום ההוא?
איך תרצו לראות את עצמכם אם יקרה כך? ואיך תרצו אם יקרה אחרת?
האומץ לעצור ולשאול את עצמנו ‘מה יטיב איתי? לאיזה חיים ארצהללכת בתחום כך וכך’, הוא המפתח להתחלת תנועה.
כל כך הרבה פעמים מגיחים לנו רצונות בראש והם עוברים תוך שניות. אין להם זמן באותו רגע לעצור כי אנחנו עושים משהו אחר ואנחנו לא לוקחים את האחריות לעצור רגע. לפרוש הצידה, להתבונן.
וזה כל מה שנדרש כדי להתחיל לנוע
רק לקחת את האומץ לדמיין. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, בלי לספר לעצמנו ש’זה לא יכול לעבוד’ או ללבוש את כסות ההורה הקפדן שלא מאפשר לילד לחלום.
תהיו יוסף המספר של החיים שלכם. אל תהיו ההורה שלא ביקשתם או הבוס שלא תרצו או בן\בת הזוג שלא הצלחתם להפרד מהם.
אולי ראש השנה הזה הוא הזדמנות טובה דיה להחליט על סיפור אחר לחיים שלכם.
שבו אתם מרשים לעצמכם לעצור ולראות את הצרכים שלכם, את הדרכים להגיע לשם, ואת תמונת המציאות שתהיה כשתגיעו לשם.
וכשמתחילים לחיות ככה, זה נהיה פאקינג ממכר.
שתהיה לכם שנה טובה ורואה הכל.
יאיר
מוזמנים\ות להצטרף לניוזלטר שלי (פה למטה) בשביל תוכן מעניין במייל.
