להתחפש למי שאנחנו רוצים להיות

אהלן, חג שמח:)

אם אני מסתכל רגע בנקודת מבט היסטורית לא רחוקה כל כך, אפילו עשרים שנה אחורה

אפשר להגיד שפעם הפוקוס של האדם וכל מה שהוא ידע, היה רק מה שהוא. 

מה שיש.

What is.

ידענו רק מה יש באותו רגע, ולא ידענו יותר מזה.
היו אולי רצונות וחלומות על עתיד אבל המציאות המיידית שראינו בעיניים, הייתה אך ורק מה שיש מול העיניים.

רוב השכבה העובדת הייתה במעמד פועל\ת.
המציאות, בטח בישראל, הייתה של הגשמה מאד ספציפית – משפחה, עבודה (אפילו לא ‘קריירה’), קצת לנסוע לסחנה מדי פעם, טקסי יום העצמאות בכיכר.
וזה מה שזה.

ומאז שאנחנו כחברה דיגיטלית פתוחים לעולם, עשינו מעבר חד ממצב של
מי שאנחנו כעת,
למי שאנחנו רוצים להיות. 

המציאות האפשרית לנו, שאינה כאן לידינו – נגלית לנו, היא זמינה לנו להשראה, קנאה, שאיפות, תסכול ויתכן שיש עוד רגשות שאני לא חושב עליהם.

מסוג כזה של התפתחות תפיסתית,
עולה סוג חדש של אחריות
וכמובן, סוג חדש של חרות
וכמו כל איזון בטבע, ציר האחריות והחרות צריכים לפסוע יחד ולאזן כמו בנדנדה.

היום בהמשך הניוזלטר, נדבר בדיוק על זה, על החירות שבאפשרות ועל האחריות שלא לפספס את החיים שאפשריים לנו.

איך היה פעם

אמר לי פעם קרוב משפחה שעבר את גיל 80 –
כל ההגשמה העצמית הזו, בשנות השישים-השבעים-שמונים, מי חשב על זה בכלל.

בטח בחברה הישראלית רוויית המהגרים.ות בבניין הארץ הצעירה, הצרכים המיידיים והדרישה להשיגם, חוסמים את האפשרות לייצר ולדמיין עתיד אחר.
מי שעסוק בפרנסתו ומשפחתו בסיטואציות לא יציבות, כשכל כמה שנים יש מלחמה קיומית, לא כל כך מהר יעז לחשוב על הגשמה.

גם כך מי שאנחנו רואים בסביבתנו, נראה ומתנהג ומרגיש פחות או יותר כמונו.

חלומות ההגשמה הם צנועים יותר, ומתאימים למסגרת של מה שאפשר לתפוס בחושים המוגבלים שלנו.

איך זה היום

אנשים שמעל גיל 40 שקוראים את הניוזלטר הזה, זוכרים את הפתיחה הגדולה של ישראל למערב כפי שהתבטאה בשנות התשעים.
פתאום יש מקדונלדס (!!) ופתאום יש יותר מערוץ אחד
והתכנים בו לא ממלכתיים (!!)
ופתאום יש אינטרנט והעולם נמצא מעבר לפינה
ואז מגיעים פייסבוק ואינסטגרם וטורפים את הקלפים.
אנחנו רואים עולם אחר, שהוא די מעבר לפינה, מציאות אחרת של אנשים אחרים, ואנחנו רוצים גם כמו שלהם.
הפתיחה התודעתית הזו למציאויות אחרות מזמנת אפשרות למחשבות חדשות ומושאי השתוקקות חדשות.

אהלן נרקיסיזם

באופן מסורתי כל שנה, בוחר מגזין ה Time את איש.ת השנה.
בשנת 2006 הזו הוא בוחר את ‘את.ה’ (YOU) להיות האיש הזה.
כלומר, נפתח עידן האדם הפרטי כמרכז העולם. 

דעותינו בחוץ, תמונותינו בחוץ, תעסוקתנו בחוץ –
כולם יודעים עלינו הכל ואנחנו הופכים להיות חיות מוחצנות, מי יותר ומי פחות, ושמים את עצמנו במרכז העולם. אינדיבידואליזם שמביא התפתחות אישית ונרקיסיזם, משולבים.

להיות בני אדם, אותה חיה מוסחת תודעה ובלבלת אנושית פנימית שטועה לחשוב שהיא רציונלית, ושבן האדם הזה יהיה במרכז היקום – זה מתכון לאסון.

אז אני לא אכנס לכל הסכנות שמאיימות מהאדם ל-חוץ שעוטף אותו,
אבל כן בואו נתייחס רגע לסכנות שמהמעטפת של האדם, לפנים של האדם.

סכנה 1

הסכנה בגדול, היא שעם חירות גדולה להיות אנחנו העתידי, רווי ההשראה מאחרים, מגיעה אחריות גדולה שאותה אנחנו מפספסים.

האחריות היא לדעת לתפעל את החירות הזו, כי חירות מחשבתית היא כח, וכח שלא יודעים לשלוט בו, הופך להיות נמר משתולל ביד היוצר.

כלומר האפשרות להיות כל מי שנרצה להיות, אבל מבלי לקחת את האחריות להוציא לפועל את מי שהיינו רוצים להיות – עשויה להתהפך עלינו ברגשות דיכוי ואשמה וביקורת ולהעמיק את חוסר התזוזה.

חשבו על זה שניתנה בידיכם הזדמנות למשהו, לא חשוב מה, ואתם מפספסים אותה בגלל התנהגות שלכם. איך תרגישו? על הפנים לא?

כלומר העולם החיצון מגרה אותנו,
אבל בגלל שאנחנו לא לוקחים את האחריות לנהל את עצמנו – הזמן, הפוקוס, האנרגיות, היחסים, האחריות הרדיקלית הזו שתקים ותפרק את החיים האפשריים לנו – בגלל שאנחנו מאפשרים לחיים להיות באינרציה מבלי לקחת עמדה אקטיבית להניע בתוכם מהלכים – נמשיך לחוש את התחושות הלא נעימות.
זה כמו לטרוף לאפה (צמחונית, עם סלטים), ולגלול תוך כדי בפיד ‘קוביות בבטן בחדרה 2023’.

סכנה 2

אבל יש תוצאה נוספת שצריך לקחת בחשבון.
אף אחד מאיתנו לא חי חיים של סכנה לחייו ולחייה.
אני נוטה להאמין שכל מי שמנוי לניוזלטר של על זה, כנראה לא נמצא בסכנה קיומית.

וכשאנחנו לא בסכנה קיומית, אין צורך בצעדים רדיקלים ואפשר להתמכר לנמנמת הנוחה של החיים רוויי השפע שלנו.

רק שזה לא בדיוק נכון. כי יש סכנה קיומית, שלא מתבטאת בהישרדות הפיזית, והיא הסכנה של ההישרדות התודעתית –
כלומר, מה שבסכנה הם החיים האפשריים לנו.

אין דברים קשים יותר מטעמה של החמצה. רק שאת החמצת החיים האפשריים לנו אנחנו לא רואים, כיוון שאנחנו לא לוקחים את המבט החיצוני, הניהולי, מבחוץ, לראות מה היה יכול להיות, אלא מתרגלים למה שיש. שזה בדיוק אותו דבר כמו לפני שלושים-חמישים שנה, רק שהפעם מהבהב לנו מול הפנים כל מה שאין לנו. וזה כואב. זה פאקינג כואב.

בבודהיזם מדברים על 'סבל'

למעשה, כל מהות הבודהיזם כדרך, היא להפסיק את הסבל. והמילה סבל, היא תרגום לא מספיק טוב של המונח בפאלית (‘דוקהה’) אז נשתמש במושגים ‘אי נחת’. אי נחת כשם כולל לתאר את כל התסכולים עצבים אשמות ביקורות קנאות וכיו”ב, תחושות ורגשות לא מיטיבות.

הסבל ותחושות אי-הנחת, נוצרים בגלל הפער שבין מה שאני עכשיו, לבין מה מציאות מדומיינת שיש לי בראש. עתיד שלא קיים אבל אני חפץ בו.

והפתרון להפסקת הסבל הוא אותה התעוררות שמאפשרת לקלוט שאני מדמיין את המציאות הזו ונאחז בה למרות שאינה כאן ועכשיו.

גם זה, לא בטוח שהפרשנות שלנו ל’עכשיו’ היא נכונה בכלל.

זאת אומרת,
שהחיים האפשריים לנו, נמצאים לנו מתחת לאף. אנחנו יכולים להריח ולגעת ולראות אותם. אני רואה את השכן שלי והחברה שלי והקולגה שלי, עושים דברים מגניבים וכייפים ואני שואל את עצמי – איפה אני בסיפור הזה, הרי זה כל כך אפשרי.
זה הרי כל כך אפשרי לנהל כסף בצורה טובה,
זה הרי כל כך אפשרי לנהל זמן בצורה טובה
זה הרי כל כך אפשרי להיות בזוגיות מיטיבה
זה הרי כל כך אפשרי להיות בסטייט אוף מיינד של התפתחות אישית-קרייריסטית. הכל מאד אפשרי.
לראיה, בני אדם כמוני עושים את זה

ולמה אני לא?

יש לנו הזדמנות נדירה כרגע, לראשונה בחיים

כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעשות שיפט מחשבתי.

והשיפט הזה הוא לא למקום של ‘אתם יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים’.
למרות שזו מחשבה נכונה וכו’ וכו’.
אבל למי שלא מאמין\ה בזה, זה משפט קצת סתום.

השיפט הוא למקום שרואה את החיים והמעשים כמשהו שהוא בר-ניהול.

ניהול הוא אמנות ההוצאה לפועל של דברים. צריך בו אמונה ואופטימיות מסוימת, אבל יותר מהכל צריך לראות את מושא הניהול  (במקרה הזה – החיים שלנו), כצ’ק ליסט של פעולות והקצאה של משאב (זמן, כסף וכו)

אנחנו כמנהלים של אופרציה, יכולים לעשות בסהכ שלושה דברים:

  1. לתכנן פעולות
  2. להקדיש זמן
  3. להוציא לפועל את הפעולות הכי קטנות שאפשר (משימות ‘כולה’)

מי שיסכים ותסכים לראות את הציר הקטן הזה של תכנון > הקצאת משאב (במקרה הזה זמן) > פעולות קטנות, יהיה ותהיה בלתי ניתנים לעצירה.

ולמה זו הזדמנות גדולה?

  1. משום שאנחנו מוקפים במידע של איך לעשות כל מה שנרצה – ולכן המוח שלנו מקבל מה שהוא צריך ואפשר להתקדם.
  2. משום שאנחנו מוקפים בהשראה על סיפורים של אחרים שעשו את זה לפנינו – ולכן הלב שלנו יקבל מה שהוא רוצה ואפשר להתקדם.
  3. משום שיש לנו אינספור כלים שיעזרו לנו בתכנון, בזמן, בהוצאה לפועל, ובכל אספקט שרק נרצה – וכך הידיים שלנו יוכלו לפעול עם כל כלי שירצו – ואפשר להתקדם.

ההתקדמות היא כאן, עכשיו, בפעולות הקטנות ובלקיחת האחריות שתזיז אותן.

ועוד נקודה קטנה - המבנים המוכרים מתפרקים

אנחנו חווים במציאות היומיומית חוויה של התרסקות מוסרית של כל המוכר והידוע.

בין אם זה מבנים פוליטים, חברתיים או כלכלים, הטלת ספק מתמשכת, כולל בשנים האחרונות – במדע עצמו. כל אלה בתוספת להתחפרות שלנו בתוך דעות, כפי שהן מהדהדות לנו ברשתות חברתיות – עושות מאיתנו אינדיבידואלים מחפשי תשובות.

וזה מעולה. וזה מעורר חרדכ כי הכל מטלטל ורועד לנו מתחת לרגליים. זו חברה שחווה שינוי ואין לה מושג איך להתמודד עם הפער בין איך שהיה פעם לאיך שהולך להיות. המח שלנו מנבא עתיד רק על בסיס התנסות עבר, רק שהעבר מתחיל להיות לא רלוונטי, אז מה נשאר?

העכשיו, אני, אתה ואת.

רק צריך לשים לב לעוד משהו קטן

הריצה הזו שלנו לאינדיבידואליזם, מסוכנת שלעצמה.

כלומר, בעוד שאני חושב שהפכנו אינדיבדואליסטים במקום מסוים בעל כורחנו, ואנחנו כיום צריכים לקחת בחזרה את השליטה על הזמן, הפוקוס והאנרגיות,  הפעולות שלנו וכו – למען עצמנו –

הרי שההליכה לקיצון המתבדל שבו אנחנו לא רואים את עצמנו כחלק מהחברה הכללית של בני האדם, ויותר מכך  – הטבע, היא שלעצמה מסוכנת.

אני חוטא בהתבדלות הזו כמו כל אחד אחר, זה לא שמצאתי את התשובה, אני רק משתדל ככל שאני יכול לא להאמין לבדלנות הזו שבה אני, או אתם, מרכזי העולם.

במלים אחרות, מבנים מולקולרים שאנחנו, פסיקו של רעיון בציר ההיסטוריה הממושך, בואו לא נתאהב בחשיבות העצמית הזו שלפיה אנחנו מרכז העולם..

אבל היות ומרבית שעות היום אנחנו כן מרכז העולם -

אנחנו צריכים לקחת את האחריות לנהל את עצמנו באחריות, כדי שלא נרגיש את המציאות מתפספסת לנו ונתרגל לאפתיות של ‘ככה החיים’.

וכאן זו הזמנה לכל מי שקורא את זה, לנקוט בגישה אחרת לגבי החיים, לצאת רגע מהסיר הרותח שבו אנחנו מתבשלים, ולראות את החיים מלמעלה. להתעמק בנושא של ניהול עצמי – דרך התכנים שלי בעל זה ובכל מקום אחר. לקחת את העמדה הזו שמבינה שבלי ניהול, זה להשאר פועל\ת פשוט. וזה גם בסדר, אבל זה מאד קשה להשאר בשכבה של פועל על פס יצור כשכל הזמן לידך עומד פועל אחר שיש לו את כל מה שהיית רוצה לעצמך, חומרית, רגשית, מנטלית.

 

שנדע להטיב עם עצמנו, ועד הפעם הבאה

יאיר

שתפו ב-

פייסבוק
טוויטר
מייל

הצטרפו לניוזלטר שלנו

    0
      0
      עגלת הקניות
      העגלה ריקהחזרה לעמוד הבית
      דילוג לתוכן