להתחפש למי שאנחנו רוצים להיות
פעם ידענו רק מה יש. היום
המציאות האפשרית לנו זמינה תמיד להשראה,
לקנאה ולתסכול. עם החירות הזו מגיעה
אחריות גדולה שאנחנו מפספסים.
אהלן, חג שמח:)
אם אני מסתכל רגע בנקודת מבט
היסטורית לא רחוקה כל כך, אפילו
עשרים שנה אחורה, אפשר להגיד שפעם
הפוקוס של האדם וכל מה שהוא
ידע, היה רק מה שהוא. מה
שיש. What is.
ידענו רק מה יש באותו רגע,
ולא ידענו יותר מזה. היו אולי
רצונות וחלומות על עתיד אבל המציאות
המיידית שראינו בעיניים, הייתה אך ורק
מה שיש מול העיניים.רוב השכבה העובדת
הייתה במעמד פועל\ת.המציאות, בטח בישראל, הייתה
של הגשמה מאד ספציפית - משפחה,
עבודה (אפילו לא 'קריירה'), קצת לנסוע
לסחנה מדי פעם, טקסי יום העצמאות
בכיכר. וזה מה שזה.
ומאז שאנחנו כחברה דיגיטלית פתוחים לעולם,
עשינו מעבר חד ממצב שלמי שאנחנו
כעת, למי שאנחנו רוצים להיות.
המציאות האפשרית לנו, שאינה כאן לידינו
- נגלית לנו, היא זמינה לנו
להשראה, קנאה, שאיפות, תסכול ויתכן שיש
עוד רגשות שאני לא חושב עליהם.
מסוג כזה של התפתחות תפיסתית, עולה
סוג חדש של אחריות וכמובן, סוג
חדש של חרות וכמו כל איזון
בטבע, ציר האחריות והחרות צריכים לפסוע
יחד ולאזן כמו בנדנדה.
איך היה פעם
אמר לי פעם קרוב משפחה שעבר
את גיל 80 - כל ההגשמה
העצמית הזו, בשנות השישים-השבעים-שמונים, מי חשב
על זה בכלל.
בטח בחברה הישראלית רוויית המהגרים.ות בבניין
הארץ הצעירה, הצרכים המיידיים והדרישה להשיגם,
חוסמים את האפשרות לייצר ולדמיין עתיד
אחר. מי שעסוק בפרנסתו ומשפחתו בסיטואציות
לא יציבות, כשכל כמה שנים יש
מלחמה קיומית, לא כל כך מהר
יעז לחשוב על הגשמה.גם כך מי
שאנחנו רואים בסביבתנו, נראה ומתנהג ומרגיש
פחות או יותר כמונו.
חלומות ההגשמה הם צנועים יותר, ומתאימים
למסגרת של מה שאפשר לתפוס בחושים
המוגבלים שלנו.
אהלן נרקיסיזם
באופן מסורתי כל שנה, בוחר מגזין
ה Time את איש.ת השנה.בשנת 2006
הזו הוא בוחר את 'את.ה' (YOU)
להיות האיש הזה.כלומר, נפתח עידן האדם
הפרטי כמרכז העולם.
דעותינו בחוץ, תמונותינו בחוץ, תעסוקתנו בחוץ
- כולם יודעים עלינו הכל ואנחנו
הופכים להיות חיות מוחצנות, מי יותר
ומי פחות, ושמים את עצמנו במרכז
העולם. אינדיבידואליזם שמביא התפתחות אישית ונרקיסיזם,
משולבים.
להיות בני אדם, אותה חיה מוסחת
תודעה ובלבלת אנושית פנימית שטועה לחשוב
שהיא רציונלית, ושבן האדם הזה יהיה
במרכז היקום - זה מתכון לאסון.
הסכנה שבחירות
הסכנה בגדול, היא שעם חירות גדולה
להיות אנחנו העתידי, רווי ההשראה מאחרים,
מגיעה אחריות גדולה שאותה אנחנו מפספסים.
האחריות היא לדעת לתפעל את החירות
הזו, כי חירות מחשבתית היא כח,
וכח שלא יודעים לשלוט בו, הופך
להיות נמר משתולל ביד היוצר.
כלומר האפשרות להיות כל מי שנרצה
להיות, אבל מבלי לקחת את האחריות
להוציא לפועל את מי שהיינו רוצים
להיות - עשויה להתהפך עלינו ברגשות
דיכוי ואשמה וביקורת ולהעמיק את חוסר
התזוזה.
אבל יש תוצאה נוספת שצריך לקחת
בחשבון. אף אחד מאיתנו לא חי
חיים של סכנה לחייו ולחייה. וכשאנחנו
לא בסכנה קיומית, אין צורך בצעדים
רדיקלים ואפשר להתמכר לנמנמת הנוחה של
החיים רוויי השפע שלנו.
רק שזה לא בדיוק נכון. כי
יש סכנה קיומית, שלא מתבטאת בהישרדות
הפיזית, והיא הסכנה של ההישרדות התודעתית
- כלומר, מה שבסכנה הם החיים
האפשריים לנו. אין דברים קשים יותר
מטעמה של החמצה.
בבודהיזם מדברים על 'סבל'
למעשה, כל מהות הבודהיזם כדרך, היא
להפסיק את הסבל. הסבל ותחושות אי-הנחת,
נוצרים בגלל הפער שבין מה שאני
עכשיו, לבין מה מציאות מדומיינת שיש
לי בראש. עתיד שלא קיים אבל
אני חפץ בו.
והפתרון להפסקת הסבל הוא אותה התעוררות
שמאפשרת לקלוט שאני מדמיין את המציאות
הזו ונאחז בה למרות שאינה כאן
ועכשיו.
זאת אומרת, שהחיים האפשריים לנו, נמצאים
לנו מתחת לאף. אנחנו יכולים להריח
ולגעת ולראות אותם. אני רואה את
השכן שלי והחברה שלי והקולגה שלי,
עושים דברים מגניבים וכייפים ואני שואל
את עצמי - איפה אני בסיפור
הזה, הרי זה כל כך אפשרי.
יש לנו הזדמנות נדירה כרגע
כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה
לעשות שיפט מחשבתי. השיפט הוא למקום
שרואה את החיים והמעשים כמשהו שהוא
בר-ניהול.
ניהול הוא אמנות ההוצאה לפועל של
דברים. צריך בו אמונה ואופטימיות מסוימת,
אבל יותר מהכל צריך לראות את
מושא הניהול (במקרה הזה - החיים
שלנו), כצ'ק ליסט של פעולות והקצאה
של משאב (זמן, כסף וכו).
אנחנו כמנהלים של אופרציה, יכולים לעשות
בסהכ שלושה דברים: לתכנן פעולות, להקדיש
זמן, להוציא לפועל את הפעולות הכי
קטנות שאפשר (משימות 'כולה').
מי שיסכים ותסכים לראות את הציר
הקטן הזה של תכנון > הקצאת
משאב (במקרה הזה זמן) > פעולות
קטנות, יהיה ותהיה בלתי ניתנים לעצירה.
וזו הזדמנות גדולה, כי אנחנו מוקפים
במידע, בהשראה ובכלים כמו מעולם לא
לפני כן.
המבנים המוכרים מתפרקים
אנחנו חווים במציאות היומיומית חוויה של
התרסקות מוסרית של כל המוכר והידוע.
בין אם זה מבנים פוליטים, חברתיים
או כלכלים, הטלת ספק מתמשכת, כולל
בשנים האחרונות - במדע עצמו.
זו חברה שחווה שינוי ואין לה
מושג איך להתמודד עם הפער בין
איך שהיה פעם לאיך שהולך להיות.
המח שלנו מנבא עתיד רק על
בסיס התנסות עבר, רק שהעבר מתחיל
להיות לא רלוונטי, אז מה נשאר?
העכשיו, אני, אתה ואת.
רק צריך לשים לב לעוד משהו
קטן - הריצה שלנו לאינדיבידואליזם, מסוכנת
שלעצמה. ההליכה לקיצון המתבדל שבו אנחנו
לא רואים את עצמנו כחלק מהחברה
הכללית של בני האדם, ויותר מכך
- הטבע, היא שלעצמה מסוכנת.
אנחנו צריכים לקחת את האחריות לנהל
את עצמנו באחריות, כדי שלא נרגיש
את המציאות מתפספסת לנו ונתרגל לאפתיות
של 'ככה החיים'. שנדע להטיב עם
עצמנו, ועד הפעם הבאה
יאיר
אולי יעניין אתכם גם
איך ממציאים את עצמך מחדש בדמיוןכל שינוי אמיתי מתחיל באקט של דמיון. שלוש דרכים פרקטיות לשרטט את האדם החדש שאתם רוצים להיות, בכתיבה.
מי האורחים שאתם מזמינים לסוכה של החיים שלכם?איזו גרסה של עצמכם, האורחת העתידית שאתם מבקשים, אתם בעצם מזמינים לסוכה? תרגיל כתיבה קונקרטי לחג.
של מי החלום הזה לעזאזל?לא לכולנו יש חלומות משלנו, לחלקנו יש חלומות של אחרים שמתחפשים להיות שלנו. שאלה מטלטלת, של מי החלום הזה בעצם.