פוסט זה פורסם בניוזלטר של על זה. לא חופר, לא ספאם. תוכן טוב לניהול חיים. מצטרפים כאן
אני רוצה לדבר איתכם על קונפליקט. אולי אתם מרגישים אותו,
ועל אופציה ליישוב שלו.
היום, בדחיה של שבוע, התחלתי את הקורס ‘לקחת את החיים בחזרה’.
התלבטתי ימים שלמים אם זה הזמן או לא הזמן,
ומה המשמעות הסימבולית של להתחיל את הקורס הזה
האם צריך לחכות עוד שבוע?
האם זה לא מתחשב?
האם זה הדבר הכי מתחשב שיש?
האם אני מעביר מסר של חזל”ש (חזרה לשגרה)?
ואיזה מין חזל”ש זה בכלל?
חזל"ש כתפיסה פרטית
נתחיל מהסוף, החזל”ש הוא עניין תודעתי פרטי.
יש מי שקוראת את השורות האלה ולא מבינה על איזו חזרה אני מדבר, איך נראית החזרה הזו.
ויש מי שיקרא ויחשוב לאיזו שגרה אני מתכוון, על איזו שגרה לכל הרוחות?
ויש מי שעצם העיסוק במושג נראה לו עקום ויבקש לסגור את המייל הזה
ויש מי שיקרא את המושג הזה ויחליט שכן. זה הזמן,
כי כמה אפשר וצריך להחזיר את החיים לאיזהשהו מסלול של תפקוד כלשהו.
יש מי מכם שקוראת את הדברים וקיבלו חס וחלילה בשורה נוראה.
ויש מי שצפה במאורעות בטלוויזיה וחטף הלם ‘פרטי’
ללא נפגעים נוספים בסביבתו.
אני לא רוצה להגדיר שצריך ככה או אחרת, אני רק
רוצה לספר איך אני רואה את הדברים, בתקווה שזה יסייע איכשהו.
יש סיפור פתוח באוויר
אני לא אוהב סיפורים פתוחים. מניח שגם אתם לא.
אנחנו זקוקים לקלוז’רים. אולי מהסיבה שהטבע של הטבע הוא מעגלי.
רק שבמציאות הזו, אנחנו עוד יותר זקוקים
לקלוז’ר מהסיבה שהסיפור הזה הוא סיפור שאף אחד לא רוצה בו.
והוא סיפור שבנוי מכל כך הרבה אספקטים,
ובראשם חשבונות הנפש הפרטיים שלנו עם האמונות
לנו על כל מה שאנחנו מכירים. כי הכל נטרף
וכל המציאות הפכה להיות רחוקה ממה שהדעת יכולה לדמיין.
אז נוצרה פה אי ודאות במערכת התפיסות והאמונות שלנו
את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.
ובתוך אי הוודאות הזו אי אפשר לחיות לאורך זמן.
אמונות על אדם ומדינה ופוליטיקה ועמים
ואכזריות והיסטוריה והעכשיו. הכל טרוף ומעורבב.
ויקח עוד מלא זמן עד שנדע מה הקלוז’ר בכל תחום כזה.
וזה מפעיל עוד יותר לחץ. רק שייגמר. המלחמה, הוודאות,
ההבשלה לתפיסות חדשות. שייסגר כבר.
שאדע מה אני חושב על זה ועל ההוא, שאגבש כבר תפיסה ברורה.
הבלבול הזה הוא סיפור פתוח, והוא קורה בכל הנדבכים.
אבולוציה
אבל בתוך כל הדבר הזה שקורה לנו,
נחנו סוחבים על הגב את הסיפור הפתוח
זמן שאנחנו חלק מתהליך הצמיחה וההתקדמות של העולם.
מה שמכונה ‘אבולוציה’.
אבולוציה היא הכח החזק ביותר בחיים,
הכח היחידי שקבוע והוא הדבר המניע את הכל.
אנחנו אחרי הכל יצירי הטבע ולא נפרדים ממנו,
כפופים לכוחותיו, ובראשם – לאבולוציה.
בתוך קו הצמיחה של האבולוציה מתחוללים
אינספור שינויים ונוצרים אינספור מצבי האי-וודאות.
ואנחנו עומדים בפני גל ההתקדמות הזה,
הבסיסי, האוניברסלי, שאינו מתחשב בסיטואציה.
ומנסים להבין האם הגיע הזמן לעלות על גל ההתקדמות,
בסיטואציה הספציפית בה אנחנו נתונים,
או שאנחנו נשארים צופים בצד וצפים במים ומחכים עד שיחזרו הכוחות שלנו.
כך או כך, כל התנהגות היא לגיטימית.
למרות ששום דבר לא שגרתי עדיין,
אני מתחיל להרהר על חזרה.
לאיזו שגרה אני חוזר?
כאדם שהוא חלק מהאבולוציה,
הצורך האישי שלי בחזלש,
מצריך ממני להחזיר חזרה את עצמי לעצמי.
זו השגרה היחידה שאני מכיר.
שגרה של מערכת הכללים וההתנהגויות הבסיסיות
שאני כן יודע שמאפיינות לי שגרה.
להוריד שוב את כמויות הסושיאל
ובמקום זה לבחור.
בספר התורן או אחד מאלה שממתינים
לי לחפש ספרים ויוטיובים שיאפשרו
לי השראה שתזיז את הפחד והספקות בנושאים כאלה ואחרים שחשובים לי
להגדיר מטרות מחדש לחודשים הקרובים
כדי שאדע מה כיוון התנועה ולייצר פעילויות חדשות יומיומיות שיקדמו אותן
אבל במקביל לא להאמין לכך שזו שגרה.
זו אינה שגרה.
ובמיסגור הזה של חזרה לשגרה כשזו אינה שגרה, אני צריך להכיל את המתח הקשוח הזה
של פעילות בחוסר וודאות, עם סיפור פתוח, ולהיות כנוע לאבולוציה.
כי לעמוד כנגד מול האבולוציה כמתנגד לה, ישאיר אותי הלום מול החיים.
אני חייב להכנע לאבולוציה.
זו האחריות שלי כלפי הנפש שלי
וכלפי הנפש של מירב ותמרה, ואנשים אחרים שמושפעים מדברים שאני אומר ועושה.
כחלק מעל זה, או כחלק ממערכי ההתנדבות שאני לוקח בהם חלק מרחוק.
התנאים הסביבתיים מזכירים לי כל הזמן את מה שאינו שגרתי. כל כותרת מקפיצה. כל סיפור טורד.
והתפקיד שלי, ואני חושב של רבים מאיתנו,זה אם אפשר ללכת עם האבולוציה – לעשות את זה.
עם כל הסיפורים הפתוחים שבה – והכלתם, ככל האפשר, מבלי להשתגע.
איך חוזרים?
השאלה היא איפה כן אפשר לחזור, ולהגדיר מהי השגרה שאנחנו מוכנים לה.
בעצם כך שנכתוב לעצמנו ברשימה
קטנה בצד (ממש לרשום) מה אפשרי מבחינתנו כרגע, מה אינו אפשרי מבחינתנו.
לאיזו שגרתיות אנחנו מוכנים לחזור ואיך נראית החזרה הזו –
כל הדברים האלה שחגים לנו
ראש כערימת קונפליקטים,
כשייכתבו כמילים על דף, יאפשרו לנו להכיל יותר את הרצון להתקדם,
עם פחות אשמה, ספק ומצפון ותוך הידיעה שהחברה שלנו צריכה יותר מהכל,
את מי שיכול לעלות על גל האבולוציה ולחיות
ם הסיפור הפתוח, בשלום עם עצמו ובאחריות אישית.
ואני מאמין, כך ראיתי על עצמי
שאפשר לייצר חזרה לשגרה
מבלי לחזור באמת
ומבלי שהשגרה תהיה שגרה באמת ומבלי שהחזרה תהיה באמת חזרה.
כמו שאמר סנדרסון, ‘ככה, בדיוק באמצע’
"זה כל מה שיש כשהשמש נעלמת" (ש.גד)
זה האמצע היחידי שבו אנחנו יכולים
לאפשר לנו, שוב, קצת נשימה
כדי להחלים וכדי שנוכל להיות לאחרים,
שעוד לא עלו על הגל הזה
ולכן חידשתי את הקורס היום.
שמרו על עצמכם,
יאיר
