פוסט זה פורסם בניוזלטר של על זה.
אתם.ן מוזמנים.ות להצטרף אליו. הוא מקום טוב לתוכן,
השראה, מידע ודחיפה, בכל הקשור ליצירת תנועה
וניהול בתחומי החיים השונים. מצטרפים כאן
פוסט רביעי בסדרת ‘יומן מלחמה’
פוסטים קודמים:
#1: קפאון
#2 חזלש
#3: בחזרה לחיים החדשים
בשבוע וחצי האחרונים, אחרי שקצת התפזר אבק ההלם,
נותרה על האדמה שכבה גדולה של אשמה.
כל בנאדם שני שאני מכיר ופוגש חש תחושת אשמה.
אנשים פה בקופנגן מרגישים אשמה שהם לא בישראל.
אנשים בארץ מרגישים אשמה שהם לא פועלים מספיק
אנשים שפועלים מספיק מרגישים אשמה שהם רוצים גם לחזור לחיים הרגילים
אנחנו נמצאים בנקודה אובייקטיבית מסוימת על הגרף,
מסתכלים אחורה על מי שאפשרי שסובל יותר
מאיתנו ומרגישים שאנחנו סובלים פחות. וזה עשוי להביא לאשמה.
אשמה מול בושה
אשמה מרגישים על משהו שעשית והיו לו תוצאות לא מיטיבות. שפגעו במישהו או משהו.
אם לא עשית = אתה לא יכול להיות אשם.
אבל בושה מרגישים על משהו שהיית צריך לעשות או להיות או להרגיש,
ולא עשית היית או הרגשת. וזהו ארוע מתמשך עד שיקרה משהו,
רנדומלי או מכוון, שיפסיק אותה או שהיא תדעך
לאט לאט ותשאיר בתת המודע שלנו זכרון של בושה.
אפשר לחכות שיקרה המשהו הרנדומלי.
אפשר לייצר משהו מכוון.
בושה
בושה היא תחושה מאד קשה.
להתמודד עם בושה, זה להתמודד עם כך שהחוץ רואה לך.
בבית הספר מישהו פעם הוריד לי את המכנסיים בחצר מול כולם.
יש את הקיפאון הזה של ההלם הראשוני עד שהתעשתתי והרמתי את המכנסיים.
כך או כך,
החירות שלי נגזלה על ידי מישהו שחשף את האינטימי מכל
ונותרתי חשוף, פגיע, אדם.
עדיף להיות אשם (לא?)
כשאנחנו אשמים, הטריגר לאשמה עבר. שייך להיסטוריה. אי אפשר לשנות אותו.
נותר רק לחוש שאין לנו יכולת לשנות את המציאות שלה גרמנו כביכול.
אבל כשאנחנו בבושה, זהו מצב מתמשך שאפשר להפסיק אותו על ידי להרים את המכנסיים.
רק כשבושה יוצרת מצב של fight-flight-freeze-fawn,
וגם פה, כמו בכל דבר, אנחנו צריכים לצאת מ’הלם’ שהמכנסיים שלנו למטה, ולהרים אותם.
אף אחד מאיתנו לא יכול להיות אשם בכך שלמישהו אחר כואב יותר.
ברנה בראון כותבת בספר Daring Greatly:
If we can share our story with someone who responds with empathy and understanding, shame can’t survive. Self-compassion is also critically important, but because shame is a social concept—it happens between people—it also heals best between people. A social wound needs a social balm, and empathy is that balm. Self-compassion is key because when we’re able”
(תרגום: אם נוכל לשתף את הסיפור שלנו עם מישהו שיגיב
באמפתיה והבנה, הבושה לא יכולה לשרוד. חמלה אישית גם היא
קריטית היות שבושה היא קונספט חברתי – היא מתקיימת בין אנשים.
היא גם מתרפאת בין אנשים. פצע חברתי צריך
תחבושת חברתית ואמפתיה וחמלה היא התחבושת)
אז ככל שבושה היא ענין חברתי שקורה בין אנשים,
אשמה היא דבר פרטי שמתקשר למצפון.
על אשמה רק אני אוכל לסלוח לעצמי.
על בושה, אין מה לסלוח, יש רק לרפא. לייצר פעולה או לחכות שהיא תתפייד.
אם בושה היא ענין חברתי, היא גם יכולה להפתר חברתית, על ידי
יצירת פעולה מועילה לתוך החברה.
וכשמדובר ממש על פצע חברתי,
הדבר היחידי שיכול לעזור הוא אמפתיה, כלומר ריפוי חברתי.
אז זה די פשוט ואני אפילו אסכם את זה פשטני:
- אין אשמה על מה שלא גרמתם לו
- כנראה שמה שיש זה בושה
- בושה נוצרת בין אנשים, במציאות או בראש שלנו
- ולכן הדרך ליישב את הבושה,
תהיה לעזור ולסייע על ידי יצירת אמפתיה
מול מי שצריך את זה כרגע.
תשאלו את כל מי שהתנדב בצורה זו או אחרת,
ולא משנה עד כמה ‘עמוק’ הוא והיא נכנסו בהתנדבות – אין בהם אשמה ואין בהם בושה.
ומי שהרגיש.ה עדיין בושה, כנראה נתנו יותר שעות התנדבות,
כפי הצורך כדי לסלק את תחושת הבושה.
קול מהעבר
הבושה, כמו כל הרגשות של חיינו הבוגרים,
היא הדהוד של העבר. כולנו חווינו בושה כלשהי, ממקורות כאלה ואחרים.
ה’הזדמנות’ לחוש בושה, בתת מודע שלנו, מאפשרת לנו להתערסל בתוך
תחושה מוכרת מפעם. והתחושות המוכרות מפעם, כל קשת התחושות האפשרית,
הן ה’בית’ הרגשי שלנו. זו נקודת היציאה שלנו ושם נרגיש הכי בנוחות
(וכשאני אומר נוחות אני כמובן מתכוון נוחות במובן של מוכרות, לא נוחות במובן של כיף)
כלומר, הבושה עצמה היא ההסכמה להרגיש שוב
משהו שצרוב לנו ושמור לנו בתוך הרקמות, כטראומה\פצע אישי,
כי היא מעניקה סוג מסוים של אמת ומוכרות, בתוך סיטואציה
שאלמלא הבושה, לא היינו יודעים איך להגיב בה.
ולכן הבושה, כמו כל הרגשות שמועלים מהבוידעם הרגשי שלנו,
היא בהירות רגשית. מצפן התנהגותי, מפת דרכים
שמביאה אותנו להרגיש, כדי שלא נתקע בבלבול.
כל בהירות עדיפה על בלבול, גם אם התחושה אינה נעימה.
The fire of shame is fed by silence, judgment, and secrecy; left to burn, it can damage all aspects of our lives. And yet, it doesn’t have to be this way; empathy has the potential to put out the flames, turn down the heat, and stop throwing fuel on the fire (Brown, 2021)
(תרגום: “אש האשמה מוזנת על ידי שתיקה, שיפוטיות והסתרה;
אם מניחים לה לבעור, היא יכולה לשרוף כל אספקט בחיים שלנו. ועדיין, זה לא חייב להיות כך.
לאמפתיה\חמלה יש את היכולת לכבות את הלהבות, להוריד את החום, ולהפסיק לשפוך דלק על המדורה”)
אז אני חושב ששווה לחשוב על אשמה לעומת בושה בהקשר
של התקופה שבה אנחנו נמצאים
ולחשוב על בושות מהעבר שלנו שאולי
ואולי לא אנחנו מקשרים לתחושות הנוכחיות.
ואם אנחנו באמת רוצים להיות על זה ולצאת ממוד הבושה –
תייצרו פעולה, אנושית, חברתית,
בין אם שיחה עם אדם ובין אם התנדבות לוגיסטית,
ומייד הבושה הזו תחלוף. זה בידיים שלנו לתת יד.
שבוע טוב ומיטיב
יאיר
