יומן מלחמה #4: אשמה

פוסט רביעי בסדרת 'יומן מלחמה'

בשבוע וחצי האחרונים, אחרי שקצת התפזר
אבק ההלם, נותרה על האדמה שכבה
גדולה של אשמה.

כל בנאדם שני שאני מכיר ופוגש
חש תחושת אשמה.אנשים פה בקופנגן מרגישים
אשמה שהם לא בישראל.אנשים בארץ מרגישים
אשמה שהם לא פועלים מספיקאנשים שפועלים
מספיק מרגישים אשמה שהם רוצים גם
לחזור לחיים הרגיליםאנחנו נמצאים בנקודה אובייקטיבית
מסוימת על הגרף,מסתכלים אחורה על מי
שאפשרי שסובל יותר מאיתנו ומרגישים שאנחנו
סובלים פחות. וזה עשוי להביא לאשמה.

קול מהעבר

בושה, כמו כל הרגשות של חיינו
הבוגרים, היא הדהוד של העבר. כולנו
חווינו בושה כלשהי, ממקורות כאלה ואחרים.ה'הזדמנות'
לחוש בושה, בתת מודע שלנו, מאפשרת
לנו להתערסל בתוך תחושה מוכרת מפעם.
והתחושות המוכרות מפעם, כל קשת התחושות
האפשרית, הן ה'בית' הרגשי שלנו. זו
נקודת היציאה שלנו ושם נרגיש הכי
בנוחות (וכשאני אומר נוחות אני כמובן
מתכוון נוחות במובן של מוכרות, לא
נוחות במובן של כיף)

כלומר, הבושה עצמה היא ההסכמה להרגיש
שוב משהו שצרוב לנו ושמור לנו
בתוך הרקמות, כטראומה\פצע אישי, כי היא
מעניקה סוג מסוים של אמת ומוכרות,
בתוך סיטואציה שאלמלא הבושה, לא היינו
יודעים איך להגיב בה.

ולכן הבושה, כמו כל הרגשות שמועלים
מהבוידעם הרגשי שלנו, היא בהירות רגשית.
מצפן התנהגותי, מפת דרכים שמביאה אותנו
להרגיש, כדי שלא נתקע בבלבול. כל
בהירות עדיפה על בלבול, גם אם
התחושה אינה נעימה.

אז אני חושב ששווה לחשוב על
אשמה לעומת בושה בהקשר של התקופה
שבה אנחנו נמצאיםולחשוב על בושות מהעבר
שלנו שאולי ואולי לא אנחנו מקשרים
לתחושות הנוכחיות.ואם אנחנו באמת רוצים להיות
על זה ולצאת ממוד הבושה -
תייצרו פעולה, אנושית, חברתית, בין אם
שיחה עם אדם ובין אם התנדבות
לוגיסטית,

ומייד הבושה הזו תחלוף. זה בידיים
שלנו לתת יד.

שבוע טוב ומיטיב

יאיר