האהבה שבתוך האפלה: הסיפור של אריק ורות פרץ ב-7.10

ביום 7.10 כשקיבלתי את הבשורות הקשות,
היתי כבר חודשיים בתוך טריפ הרילוקיישן
שלי לקופנגן.
ישבתי על החוף הכי יפה ולא
האמנתי לחיים החדשים של עצמי.

ואז התחיל הטלפון להבהב והשחור כיסה
לי את העינים.

7.10 קשור אצלי לכעס וזעם על
הפקרות,
הרבה יותר מאשר לכאב ועצב.
אבל אז פגשתי את הסיפור של
אריק ורות פרץ.

והוא צבע לי את 7.10 בצבע
אחר לגמרי.

אומרים שלכל דבר יש סיבה וכל
דבר בא ללמד אותנו
אני חושב שמ-7.10 נשאר לי בלב
יותר מהכל,
סיפור של אהבה.

(אני רק חושב על זה מתחיל
לטפטף מהתרגשות.)

רות, נערה שאוהבת מסיבות ואת אבא
שלה
וגם משותקת בכסא גלגלים.
אריק, אבא שלה, נותן במסיבות טבע,
אוהב ולא מגדיר את הבת שלו
על ידי האתגרים שלה.

בנובה, הם עשו את מה שהם
עשו במליון מסיבות בעבר.

אריק קישט לה את כסא הגלגלים

רות ישבה ברחבה כחלק מהמסיבה
בשלב מסוים אריק היה מרים אותה
עליו וממשיך לרקוד.
מי שבעולם המסיבות יכול לדמיין לעצמו,
לרקוד את סט הזריחה, כשנערה בת-עשרה,
משותקת,

תלויה עליך.

הם לא חזרו מהנובה.

הסיפור של אריק ורות פרץ
הוא נקודת המפגש של אהבה ללא
תנאי.
היא פוגשת יצירתיות כדרך לעקוף מגבלות.

והיא נשענת על משמעות
שנוצרת מהחיבור שבין אהבה, מוזיקה וריקוד.

הסיפור שלהם נגמר עצוב מאד
אבל, במקום מסוים, עם אור.
כי אין יותר 'במותם ציוו לנו
את החיים', מזה.
והנה אני מספר או מזכיר גם
לכם, את אריק ורות.

וגם אתם תוכלו היום להתכסות גם
קצת באור.
גם הוא קיים.

לפעמים אנחנו חושבים על מה נשאיר
אחרי מותנו
ואנחנו נחפזים לעשות ולבנות וליצור ולפעול.

אריק ורות מראים שעצם האהבה שאתה
חולק
בטוטאליות ובמסירות
זה האור שבאמת מאיר את העולם
והוא יכול לחצות
באמת את האפלה הכי גדולה בעולם.

לזכרם של אריק ורות פרץ וכל
הנרצחים ב-7.10