מרגיש כמו תאונה

יובל בנאי שר ‘מרגיש כמו תאונה, אבל ממשיך להתנהג רגיל’.

בעיני ,אין דבר נורא מהתכחשות רציונלית לתגובות ולתחושות של הגוף.
ואני אומר את זה כי איך שהתחיל ענין אירן,
כל הפיד שלי התמלא במלא אנשים שמציעים להמשיך,
בשיווק, בפיתוח, ביזמות, לא לעצור,
כי מה שאנחנו כיזמים, בעלי עסקים וגם עובדים בחברות,  מציעים לעולם עכשיו נדרש מאד. 

ואני מסכים. בדרך כלל.
כל הגוף שלי צועק לי אל תכתוב את הפוסט הזה, מה אנשים צריכים עכשיו עוד תוכן בחייהם שאמור לעזור להם. אבל אני נכנע לזה. כי חשוב לי להשמיע את הקול הזה ולדייק משהו.

אין מצב שמערכת העצבים, הנפש של כל אחד מאיתנו,
לא נדרכת בתגובה לאיום הזה.

ומערכת עצבים דרוכה תמיד תגיב בצורות אוטומטיות מצד אחד – ובהשלמה, תחפש צידוקים לתגובות האלה.

אם האמונה הפנימית היא ‘סכנה’, אנחנו בלי לדעת, מחפשים לאשר שאכן יש סכנה.
ויש כמובן את האישורים לסכנה במובן הכי אובייקטיבי בצורה של טיל פוגע בבית.  אבל המציאות כולה אינה סכנה. אני יודע שקשה לראות את זה. המציאות היא עוד דברים, ממש בשניה הזו. בימים האלה. יש עוד מציאות.

ואם אנחנו מחפשים בלי משים, את האישורים לסכנה,
זה יהיה המקום שבו אנחנו נהיה צודקים בעצבים שלנו על אחרים,
בעצבים שלנו כלפי פנימה על עצמנו, בבריחה שלנו לרשתות החברתיות וכך הלאה.
ואז מה קורה? כולם אומרים לנו תמשיכו, הבפנים שלנו דרוך, התגובות נהיות אוטומטיות ואולי אנחנו ממשיכים אבל זו לא דרך מיטיבה לעבוד.

יהיה נכון יותר לעצור,
לקחת יום,
ואולי שלושה. לא נמות מזה.
להסכים להרגיש את הכאב ואת הפחד ואת התסכול ואת העצב
וכל התחושות שעולות, לפני שאנחנו ככה סוגרים עליהם את הדלת ומנסים להמשיך כי צריך.
פאק צריך.

קחו את הזמן שאתם צריכים מבלי לפחד שתתקעו בתוך הבריחה או הפחד.
הנסיון לחזור חזרה להתנהגות רגילה הוא מלאכותי ויפגוש את הצרימה שבתוכנו, בצורה זו או אחרת.

כואב לכם? פוחד לכם?
תנו לזה להיות,
זה הדבר הכי חכם והדרך הכי טובה לגרום לרגשות האלה להשתחרר
כדי שתוכלו לחזור להיות בשירות הקהילה והקהל והמשפחות והחברים שלכם.

לא צריך ‘לא לעצור ‘ בכח, לא צריך ‘ליצר תוכן רלוונטי למצב’.
יש פה משבר, ברור שתעצרו.
תנשמו.
תכוונו מסלול מחדש ואז תמשיכו ללכת.

זה גם ידייק את הנתינה עצמה וגם יהיה מה שהנפש שלנו באמת צריכה.
המחויבות שלנו לדאוג לה, בטח בסיטואציה כזו.

יאיר