על עוררות הגוף כדרך לשיפור הפצעים שבלב
לקוח שלי היה מיואש מהשבוע שעבר
עליו, טחון באכזבות. שאלתי אותו איך
הוא מרגיש בגוף עם זה. לא
ידע לענות.
17.12.2023
חיכוך והתמודדות
יש לי לקוח ותיק שאני עושה
איתו אימון אישי (אם אתם בעלי.ות
חברה או נמצאים ב c-level ותרצו
לעבוד איתי על לייצר יותר תנועה
בחיים, דברו איתי).ואנחנו עובדים כבר קרוב
לשנה ויורדים לרבדים עמוקים שמגיעים לשינוי
התנהגות. והוא מכניס התנהגויות רצויות ליומיום,
אבל אז זה נשבר פתאום כי
החיים מביאים את שלהם, כמו אצל
כולם, אבל הוא מתגבר על זה
וחוזר למסלול.
ולפני כמה ימים פגשתי אותו והוא
היה מיואש לגמרי שהעובדים שלו לא
מתפקדים טוב, ושהוא לא מצליח ברמה
האישית לסגור כמה דברים חשובים ותיאר
בעצם שכבה על גבי שכבה של
אכזבות שהיו השבוע - ומעל הכל,
האכזבה העצמית שלו על כך ש'איפה
השכל שלו שחדל לתפקד'.
שאלתי אותו איך הוא מרגיש בגוף
עם זה. לא ידע לענות לי.
איזו מין שאלה מוזרה זו.שאלתי אותו
אם הוא יסכים לראות במה שהוא
עובר כרגע כמו מצב של מיני
חרדה. לא אהב את ההגדרה אבל
זרם.
אמרתי לו שכל החוויה שלו כרגע
את העולם, כנראה מגיעה ממערכת העצבים
שלו שתקועה במצב של קיפאון. כלומר,
המח מזהה איומים ומגיב אליהם באותה
צורה בין אם הם איומים על
החיים או סתם אכזבה מעובד שלא
הביא את מה שהיה צריך.
כלומר, זה לא פסיכולוגי, זה פיזיולוגי.
המערכת הלימבית שלו מזהה איומים מבחוץ.
בהתחלה ניסה להלחם ולתת פתרונות, אבל
ככל שהשבוע המשיך ונערמו הבאסות, הוא
עבר ממצב של מלחמה, למצב של
בריחה ('פתאום ראיתי נטפליקס שעתיים. לא
ראיתי נטפליקס איזה עשור'). ומשם למצב
של קיפאון, כשכבר לא יודעים איך
להתמודד עם השצף.
מתוך המצב הזה קשה מאד מאד
למצא את השכל הישר והרגיל. למעשה
הוא ירד בתפקוד שלו לנוכח ההחזקה
הגופנית של מערכת העצבים את שלל
מוקדי האיום שהוא חווה.
ולכן גם ההתבעסות על עצמו, בעוד
שטבעית, לא תביא אותו לדבר.ביקשתי שיקום
מהכסא והתחלנו לקפוץ בחדר.תוך כדי הקפיצות
ביקשתי שישחרר אוויר עם ווליום ('האאאאאאאאא')ואחכ
שיתופף קצת על הגוף בחלקים שונים
כדי להעיר אותו. תוך שתי דקות
הבנאדם עם רוח, התלהבות, סומק בפנים
והוא מרגיש שקיבל את עצמו שוב.
אמרתי לו שלא בהכרח העוררות הזו
תשאר אבל הוכחתי לו ששלושת הדברים
מתקשרים לאותו רעיון - להעיר את
הגוף מקפאונו.
ממש כמו שכלבים מתנערים כדי להחליף
בין מצביםולחזור לערות, כך גם אנחנו
צריכים. המנגנונים האלה נמצאים איתנו כל
הזמן וזו הבחירה שלנו לזכור להשתמש
בהם. וכמובן שצריך להתאמן כדי שהזכרון
הזה יהיה יותר מיידי ולא אחרי
שלושה ימים מרגע שעלה האיום.
לתפוס את מה שקורה לנו דרך
השיחה האנטומית ולא רק הפסיכולוגית, יכול
בהרבה מקרים להביא אותנו לתנועה. גם
אם לא פתרון, אבל התחלת תנועה.
וכל התחלת תנועה ממשיכה בעוד תנועה
וכך הלאה.
לא תמיד צריך לפתור את הכל,
לפעמים רק תשומת לב לגוף ועוררות
שלו, יעשו את כל ההבדל. וזה
ברמת ה2-5 דקות השקעה. אולי כמה
פעמים ביוםאבל לאט לאט, ברוב המקרים,
תחושת האיום תסתלק מהר מאד.
יאיר
אולי יעניין אתכם גם
חרדה: תיעוד מפירוק שדה מוקשיםתיעוד בזמן אמת של חרדה שעולה באמצע חופשה משפחתית, בלי סיבה נראית לעין, ואיך אני מפרק אותה שלב אחרי שלב.
יומן מלחמה 1: קיפאוןפוסט ראשון ביומן המלחמה. למה קיפאון הוא המצב הטבעי להתמודד עם פחד ואי ודאות, ולא סימן לחולשה.
על קבלת החלטות, אשמה ואחריות רדיקליתשלוש שאלות פשוטות ששואלים את עצמכם בכל פעם שקבלת החלטה תקועה לכם, בגלל הפחד מאשמה על טעות.