לסלוח לעצמך: על אימון יומי ופירוק טראומה

לסלוח לאחר על שפגע בך, זה
קשה, זה דורש היפרדותוהסכמה לא להחזיק
בשרביט הכח.

לסלוח לעצמך על משהו שעשית, או
לא עשית,זה כמעט בלתי אפשרי,אלא אם
מחליטים להקדיש משאבי זמן ואנרגיה להתאמן
על זה.גם להרים משקולות זה קשה.
אלא אם משקיעים משאבי זמן ואנרגיה
להתאמן.

עכשיו, האימון לעולם לא יבוא בצורה
של פוסטים בינסטגרם עם חמש טיפים
לסלוח לעצמךמגיע לנפש שלכם יותר עומק
מזה, לא?

ממה שאני רואה על עצמי במסע
הפרטי שלי, קיימים בנסיון הסליחה, שני
פרמטרים: האימון היומי, והפירוק של הטראומה
בגוף.

אם נתחיל מהשני, טראומה, בהגדרתה כ'פצע',
היא דבר שמרביתנו סוחבים.גם אם לא
לחמנו בצבא וגם אם לא קרה
מאורע דרמטי כזה או אחר.סתם פצע
בנפש, זו טראומה.

אילולא הייתה קיימת טראומה, היינו סולחים
לעצמנואבל ההתעקשות על אי הסליחה, או
במילים אחרות - ההשתדלות להמשיךולהקפיא את
האשמה שהיא גוש קרח בתוך הרקמות
שלנו - זה נסיון שחזור של
מה שלמדנו - שהיינו לא בסדרושלהתנהגות
הזו יש מחיר (פעם זה היה
המבוגר האחראי שגורם לנו לשלם את
המחיר, היום אנחנו ממשיכים את השרשרת)

סיכום דברים

תחושת אשמה סדרתית היא לא 'סתם
תחושה לא מגניבה שיש לי', אלא
סכנה להתקע בסיבובים במעגלים חוזריםשמתישהו הופכים
ל'אופי' ולאמונות על עצמנו

אבל מצד שני זו הזדמנות, להפסיק
אותה ולייצר 'כבישים חדשים'.וזה, דורש אימון.
והאימון, בסיסו הוא מיינדפולנס.לא הפוסט הזה
יוריד את האשמה ולא וידאו ביוטיוב
ולא פודקאסט.

רק ההתחייבות שלנו כלפי עצמנו, להשאיר
את התודעה שלנו באימון, כדי שנוכל
לצלוח את החיים האלה עם פחות
קורטיזול ויותר אהבה.לעצמנו, לעולם שמסביבנו, לחיבור
-

וכתוצאה מזה בריאות טובה, שפע, וכל
שאר הדברים שרק לפני דקה בראש
השנה, איחלנו לעצמנו ולאחרים.

יאיר