ארבעת השיעורים שלמדתי מלפספס ארועים ביומן

תשובתי

לפני כמה ימים כתב לי משתתף
בקורס, את השאלה הכי נשאלת ביקום
- איך אני מצליח לשמור על
משמעת זמן יומן.

וחשבתי שזה נושא מעולה לפוסט, אבל
קודם כל אכתוב לכם בדיוק מה
שעניתי לו ואז נרחיב:

לגבי השאלה שלך איך אני שומר
על המשמעת שזמן יומן הוא זמן
יומן, התשובה היא שאני לא שומר
על משמעת. אני שומר על לתקן
אם שברתי. כלומר, אם לא הגעתי
למשבצת הזו, אני מזיז אותה להזדמנות
הראשונה שאני יכול וככל שההזזה הזו
תקרה כמה פעמים, מה שאתה מכנה
משמעת, יהפוך להיות יותר כמו 'נו
יאללה מה הקטע שלך'.

כי משמעת, זה בצבא, אני לא
בצבא. אני מנסה להבין את המניעים
והסיפור הגדול שמאחורי זה ש'לא הגעתי'
לדבר שרציתי להגיע. אין 'לא הגעתי'.
יש 'תעדפתי משהו אחר'. ואם סיסטמטית
אני מתעדף משהו אחר על פני
המשבצת הזו ביומן, צריך להבין האם
מדובר במשהו שאני נמנע ממנו בגלל
פחד או שמא אני נמנע ממנו
כי אני לא יודע מה צריך
לעשות בדיוק או שמא אני נמנע
ממנו כי אני לא מבין מהבטן,
את הרלוונטיות שלו אלי ואז אני
צריך לחפש את הסיפור הגדול של
המניעים.

בסופו של דבר, הגוף והאוטומטים יודעים
משהו שהמודע שלי לא יודע, ונשאלת
רק השאלה האם נתעקש להתעכב ולשאול,
או שנפסח על ההזדמנות הזו לגלות
משהו על עצמנו, ולא נשריין זמן
חדש, והארוע פשוט יעלם, או לחלופין,
אחרי שתי הזזות אני אוותר. (עד
כאן תשובתי, ועכשיו, נצלול)

מה הכוונה בסיפור?

זה הכל טמון בסיפור שאנחנו מספרים
לעצמנו. אבל רציתי רגע להתמקד על
המילה סיפור במשמעות היותר עמוקה שלה.

הרי מה זה בכלל אומר 'להאמין
לסיפור שלנו'? אם האמירות שלנו כלפי
עצמנו הן, נניח, 'אני לא בנאדם
מצליח', 'אני לא טוב בכסף' וכו',
זה לא רק אמירות, זה מניפסט,
זה סיפור.

סיפור הוא אוסף של אנקדוטות שמחוברות
ביניהן, וקושרות יחד ציפיות לעתיד שמבוססות
על לא יותר מהתנסויות עבר, יחד
עם הבנה מאד מסוימת על סט
התנאים שצריכים להתקיים ויביאו את אותן
תוצאות.

אבל אנחנו הרי חכמים מכך, יודעים
מכך, עמוקים מכך. אנחנו הרי יודעים
שבחיים שלנו יש לנו מידה עצומה
של אקטיביות שתשנה את חוקי המשחק,
ואם אתם רוצים ללכת רגע פילוסופית,
הרי שעצם מושג הקארמה הוא התרגום
של מעשה לתוצאה.

נזרע זרעים של קלמנטינות, יהיה עץ
קלמנטינות. או שלא? כי הכוונה לזרוע
זרעי קלמנטינות היא ההתחלה, וכל ענין
ההשקיה ויצירת התנאים השונים כדי לאפשר
לעץ לצמוח, הוא ההמשך. ורק בסוף,
קוצרים את הפירות.

כלומר, לא עצרנו כדי לבחון מה
הם הזרעים שאני זורע באדמה (הכוונה
שלנו) ולא עצרנו כדי לבחון מה
צריך לעשות על מנת שהעץ יצמח
כמו שצריך (המעשים שלנו). כל מה
שעשינו זה לקחת משהו מהרצונות העמוקים
שלנו, ולהפיל עליו שק של פחד
של תוצאות שאני מכיר מהעבר, ולצפות
שיצא לנו עץ קלמנטינה.

אני חושב שמבחינתי, זו גולת הכותרת
של 'על זה'. להיות על זה
מבחינתי, זה לתת כבוד ומקום לרצונות
שלי ולשאול 'איך כן' ולא לשקוע
בתוך 'למה לא'. לפני 22 שנה
שמעתי לראשונה את הקונספט הזה, בפורום
של לנדמרק, ומתוך שלושת הימים שם
נחקק לי משפט אחד בזכרון -
'תהיה לא הגיוני לעצמך'.

ואני משתדל ככל שאני יכול 'להיות
לא הגיוני לעצמי'. וזה אומר חתירה
קבועה לצאת מאיזור נוחות. ובהתחלה זה
היה כמובן מאד קשה ומסובך וככל
שעבר הזמן זה הפך יותר ויותר
קל. או יותר נכון, פחות ופחות
מאיים. וזה עדיין לא קל, וזה
עדיין מאיים. אבל ככה זה.

להיות לא הגיוניים לעצמנו אומר לשנות
כוונה או לחדד כוונה, ובניתוח מדויק
יותר של המעשים שצריכים להתקיים על
מנת שמשהו יקרה, כמו שאני רוצה.
לשנות סיפור זה משהו פרקטי, שמגובה
במעשים מאד ברורים.