כבר סלחתי לך (מתי תסלח לעצמך?)

בסליחות שאנחנו צריכים להעניק לאנשים שפגעו בנו

יש משל כזה על שני חיילים
אמריקאים וותיקים שנפגשים עשרות שנים אחרי
מלחמת וייטנאם.אחד אומר לשני 'זוכר את
השבי על ידי הוייטקונג, איך הם
עינו אותנו וכמה זה היה נורא?'השני
עונה לו 'אי אפשר לשכח ואני
גם לעולם לא אסלח להם כל
ימי חיי'הראשון עונה לו 'אם כך,
אתה עדיין שבוי שלהם, גם אחרי
עשרות השנים האלה'.

והמשל, שלוש השורות האלה הן דוגמה
טובה לדעתי לרעיון שמאחורי הסליחה. יש
בה הרבה מאד כח - וזה
כח משחרר מאד. וזה החופש שלנו
לבחור לסלוח.

אבל זה קל מדי לכתוב בניוזלטר
או בבלוג פוסט על 'החופש בבחירה
לסלוח'. אבל איך עושים את זה?

אני יודע שלפחות אצלי, הקפאון וחוסר
התנועה שמונע סליחה, טמון בקפאון שבמחשבה
ובלב. אני כועס על משהו ואז
אני מתחיל להתבלבל במוח ולהריץ תסריטים,
ואיך היה יכול להיות, ולמה הדבר
כך, וכל המחשבה מזדהמת לחלוטין מרעש
שאין לו כבר רלוונטיות לטריגר שהקפיץ
את הסערה הזו.

אם אני רוצה לקחת על זה
אחריות ובאמת לסלוח. עזבו לסלוח, באותו
רגע של כעס אני רוצה להרוג
מישהו. לא לסלוח, רק לצאת מהלופ
האינסופי הזה, יש בי את החופש
לעשות את הפעולה האחת הזו -
לבחור.

אני לא יכול כרגע לסלוח. ואני
לא יכול כרגע להשלים. אני כן
יכול לבחור לצאת מזה. זו תהיה
הפעולה האחת האפשרית. לפעמים לוקח לה
כמה שעות, לפעמים לוקח לה כמה
ימים. אבל *לבחור* לצאת מזה, זה
לא כמו לצאת מזה.

ואז, אני אוהב לכתוב. בין אם
לכתוב בלוג פוסט חדש, או לכתוב
כתיבה תודעתית שבה כל מה שעולה
בראש שלי - יורד לדף. אני
בעצם לוקח את המחשבות שלי, בלגן
שלם ולא קוהרנטי שנשען על דפוסי
עבר ומציג ניבויי עתיד, על בסיס
חויית הווה - ונותן להם מילים.
מעביר את האמורפיות של המחשבה, לקונקרטיות
של טקסט. וזה יכול לנקות את
המחשבה ועוצר את הלופ הזה של
הכעס.

וכשאני עוצר את הלופ של הכעס,
מתקיימת התקרבות שלי לעצמי והכרה בצרכים
שלי שלא מומשו כרגע.

ואז, זה תלוי במידת הקירבה והרצון
שלכם, אפשר ללכת לבנאדם שעיצבן אתכם
ולהגיד לו מה הקפיץ אתכם.עכשיו כשהמחשבה
מעובדת, הדברים עזבו את הראש, הלב
קצת הפשיר, אתם תוכלו להגיד את
הדברים ככה שגם ישמעו אתכם ותתקבלו,
בשאיפה, בחמלה שמגיעה לכם כמי שנפגע\ה.
נסו את זה.