הדברים הקטנים לא קורים כי אנחנו מתעלמים מהם, דוחקים אותם הצידה, משכנעים את עצמנו שזה לא דחוף.
הדברים הגדולים לא קורים כי הם מפחידים. כי משהו שם לא ברור. כי כל עוד הם יושבים בראש כרעיון – הם עדיין לא יכולים להיכשל.

אבל בשני המקרים – התוצאה זהה.
עוד יום עובר.
שום דבר לא השתנה.

אנחנו מחפשים פתרונות שלא עובדים.

עוד אפליקציה לניהול משימות.
עוד טכניקת ניהול זמן.
עוד קובץ אקסל מתוחכם שיעזור לנו “לשלוט בדברים”.

אבל זו לא הבעיה שלנו.

כי דחיינות היא לא חוסר משמעת.
דחיינות היא תגובה ביולוגית של המוח.

כשמשימה לא ברורה לנו, כשאנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל,
כשהמוח מזהה מצב של אי-ודאות – הוא מגיב בדיוק כמו שהוא
היה מגיב לפני אלפי שנים מול סכנה: בריחה, תקיפה, או קיפאון.

המשימות הקטנות? אנחנו בורחים מהן.
המשימות הגדולות? אנחנו קופאים מולן.

וככל שאנחנו דוחים, המוח לומד שזה המצב – ודוחה שוב.