כולנו צריכים תקווה. תמיד, אבל במיוחד אחרי שנה כמו זו.
תקווה היא הדלק שמניע אותנו לקום מהמיטה בבוקר. היא הלמה – למה לטרוח, למה לנסות, למה להשתדל.
אבל תקווה, לבד, היא כמו עפיפון בלי חוט.
בלי משהו לקרקע אותה, לתפוס אותה, להנחית אותה בחזרה למציאות שלנו,
היא נשארת תלויה באוויר, חלום ריק שמתפוגג בשמש הראשונה.
זה מתחיל במטרות ויעדים. בלי לדעת לאן? איך נכוון את הפעולות שלנו.
ואם לא נכוון את הפעולות שלנו, אנחנו חשופים לפעולה מתוך מה שהחיים נותנים לנו, בלבד.
ואם אנחנו לא מכוונים את החיים של עצמנו – איך נייצר תקווה?
אבל מטרות ויעדים – הן צמד מילים שמגיע בכל ינואר באיזו כתבה בפורטל אינטרנטי כלשהו, ואצל רוב האנשים, הן נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה.
הן גם תמיד אומרות אותו דבר.
ולכן הן גם לא משיגות ולא ישיגו כלום.
חוץ מאשר האמונה הקטנה שמתפתחת בנו,
ש’הנה עוד שנה עברה ולא התקדמתי ל….’
כי מי רוצה לעבוד עם “יעדים”? זה מרגיש קר, מנותק, נטול כל דבר שמזכיר אותנו – בני אדם עם מוח, רגשות חורקים ומערכת עצבים מתוחה
המטרות האלו נכתבו עבור ארגונים, לא עבור בני אדם אמיתיים עם קמטים במצח וחלומות קטנים בקצה הלב.
מה שאנחנו צריכים זה גישה אחרת – גישה שמבינה שתקווה היא לא רק חלום מתוק, אלא משהו שאפשר לבנות עליו בית.
בהרצאה הזו נשנה תפיסה.
אנחנו מונעים מהלב אבל פועלים מהמוח. כשנלמד לחבר את שניהם – להגדיר רצונות שמחוברים למה שמרגש אותנו, וגם למה שיכול להיות פרקטי וריאלי – נוכל לייצר תנועה אמיתית בכל תחום בחיים.
זו הרצאה על איך לקחת תקווה, לזרוק אותה לאדמה ולהפוך אותה ליער.
להיות השותלים, הגננים, היערנים.
נראה איך מטרות יכולות להיות רגשיות ולא כמותיות,
איך פרויקט אחד פשוט יכול להפוך אותך לסוכן התקווה של עצמך.
תקווה היא לא קישוט, היא תוכנית פעולה. וכשהיא מחוברת לפרקטיקה, היא הופכת לכלי שבונה את העתיד שלנו. זה העתיד שנוכל לעמוד מאחוריו – לא משנה מה יביא איתו המחר.
משך ההרצאה: כשעה וכמה דקות נוספות
מי מעביר אותה: יאיר יונה, על זה
מה לצפות ממנה: חיבור של אינטלקט, רגש, פילוסופיה, פרקטיקה והעצמה.