הפרפקציוניזם הגאה: הפחד היחיד שאנחנו גאים בו

הפחד היחיד שאנחנו גאים בו

הפרפקציוניזם הגאה: הפחד היחיד שאנחנו גאים בו
לכל הפוסטים בבלוג
01

החיוך החצי-גאה

יצא לכם להגיד פעם, כשנשאלתם על פרויקט או רצון שלכם שמתעכב לצאת לעולם, את המילים 'אני מה זה פרפקציוניסט'?
שמתם לב אם הפנים שלכם חייכו חיוך חצי מבויש\חצי מתנצל\חצי גאה?
(אני יודע שיש פה שלושה חצאים)

אני יודע שלי זה קורה.
מלא פעמים.

אני פשוט קורא לזה 'סטנדרטים' כדי להמנע מהתחושה שאני מעכב את עצמי.
אבל הפחד הזה, על שמותיו השונים, הוא כנראה הפחד היחידי בעולם שאנחנו מוצאים בו גאווה קטנה.

הפרפקציוניזם הגאה: הפחד היחיד שאנחנו גאים בו
02

אף אחד לא מחכה לך

לפעמים, הפרפקציוניזם צובע את עצמו, כ-10 שיחות מזויות שונות עם קלוד\ג'יפיטי, מליון מסמכי אפיון שחוזרים על עצמם.
לפעמים זה מתחפש להיות 'אין זמן'.
לפעמים זה מתחפש ל'נסיבות'.

פחד.

לעמוד מול העולם שזה לא יהיה טוב מספיק לפי איזה קול פנימי שמדבר בנו.

אתם יודעים למי אין פרפקציוניזם?
למי שצריך להגיש את היצירה, הפרויקט, העשיה שלו - למישהו אחר שמחכה לזה.

זו הבעיה הכי גדולה של בעלי עסקים עצמאים ויזמים כי בשום דבר שהם עושים, אף אחד לא מחכה להם.

נשארים בשקט עם ההבטחה הגאונית ונשענים עליה, ש'יגיע הרגע וזה יצא, אני רק אסיים את....'

רק שהרגע הזה לא מגיע.
והמחיר שאני משלם ואת ואתה שקוראים את השורות האלה, הוא לא רק אובדן של כסף פוטנציאלי הוא לא רק אובדן של זמן שהולך הוא גם לא רק אובדן של שלבי הניסוי-טעות-ניסוי-טעות שכל כך קריטים בשביל להרים כל דבר שנרצה בעולם.

הפרפקציוניזם הגאה: הפחד היחיד שאנחנו גאים בו
03

מישהו שיהיה אחראי עליך

הוא בעיקר אובדן של אמון עצמי.
בשנתיים האחרונות אני חוויתי את זה בענק.
לא בענק, בעצום.
תיקנתי, סידרתי,תיקנתי, סידרתי דמיינתי משאית של מדליות על סטנדרטים גבוהים שמחכה לי בחוץ.

היא לא הגיעה.

הדרך הטובה ביותר לנצח פרפקציוניזם, היא לתת למישהו אחר להיות אחראי עליך, שתבצע את זה.
שיבדוק אותך, ויהיה מחויב אליך.
לפעמים יש בן בת זוג שיכולים לעשות את זה, לפעמים חבר, אבל בסוף בסוף כולם אחראים רק על עצמם.

והפרויקט והרצון שלנו לפתח, נשאר במגירה.

האם יש אדם כזה בחיים שלכם?
אם לא, דברו איתי.
אני האדם הזה:)

דילוג לתוכן