|
הדבר הראשון שאני רוצה שנסכם הוא הדבר החשוב מכולם, שזו נקודת ההשקפה הנכונה.
כמו שאתם זוכרים, אנחנו דיברנו במהלך כל התהליך הזה על פעולות ושליטה בהן. והזכרתי מספר פעמים שלפני כל פעולה יש כוונה. והשוני בכוונה משפיע על השוני בפעולה. אבל מה משפיע על הכוונה? השקפה וראיה נכונה של המציאות. ואחד הדברים שראיית מציאות נכונה נשענת עליהם, בהקשר של ניהול עצמי – הוא מה אנחנו מחפשים כשאנחנו מחפשים להתנהל טוב.
כלומר, מהו הערך שלפיו אנחנו פועלים.
עכשיו, אפשר להסתכל על סוגיית הערך מכמה כיוונים, אבל אני אגיד לכם מה אינו ערך. פרודקטיביות אינה ערך. כי אף מאיתנו לא קם בבוקר ואומר לעצמו הי אני רוצה להיות פרודקטיבי. זה דבר שלמדנו עם הזמן שכאילו צריך. אבל לא באמת. אין עניין בפרודקטיביות אם לא הגדרנו מעולם בעבור מה אנחנו רוצים שהיא תשרת אותנו.
פרודקטיביות היא הטקטיקה, דרך הביצוע של משהו. השאלה היא מהו אותו משהו.
אז אותו משהו הוא יצירת התנאים שיאפשרו לבחירות שלנו בחיים, לצאת לפועל.
המשקפיים של הפרודקטיביות יגידו ‘אני צריך ללמוד ניהול זמן ומשימות כי רק ככה אני אוכל לפנות זמן לעצמי’. אבל היום אחרי התהליך הזה אתם יודעים ומכירים שזה בלוף. כי תמיד יהיה את הקול הפנימי הזה שיגיד לכם שאתם לא בסדר, שלא עשיתם מספיק, שלא התנהלתם מספיק טוב ואפקטיבי ופרודקטיבי – כי לפרודקטיביות אין סוף.
וזו הבעיה שלי עם פרודקטיביות. אין לה סוף מוגדר.
ולכן, כל זמן שנבחן את המציאות שלנו, במודע או לא במודע, במשקפיים של הפרודקטיביות – האם הייתי פרודקטיבי או לא, עד שלא תהיו סופר סופר מיומנים בזה, התשובה תמיד תהיה – לא הייתי פרודקטיבי מספיק.
ואם לא היית פרודקטיבי מספיק, אין לך ‘זכות’ לפעול למען עצמך, בין אם בדברים הקטנים, או בגדולים.
ככה אנחנו. חיה מתוחכמת אבל גם משחזרת דפוסים ישנים של כל מי שאי פעם אמר לנו שאנחנו לא טובים מספיק, לא אפקטיבים מספיק, או סתם לא מספיק מספיק. כדי לא להרגיש את זה צריך לפתח חוסן מול הקול הזה. וזה אפשרי בבניה לאורך זמן.
אבל דבר אחד חייב להשתנות – צריך להוריד את המשקפיים של הפרודקטיביות שדרכם בוחנים את המציאות, ולשים משקפיים אחרים. המשקפיים של אשליית האיום. ולפעול מתוך כוונה שלא להספיק יותר, כי אין לזה זמן, אלא להוריד את אשליית האיום. זו המטרה הנעלה שלנו.
ככל שניצור סיטואציה שבה אנחנו לא מופעלים מאשליית האיום, אנחנו יכולים להניח לעצמנו להיות עצמנו. לא משנה כמה שהספקנו ולא הספקנו. וכדי להוריד את אשליית האיום יש כל מיני התנהגויות וטקסים שאפשר לפעול לפיהם ברמה היומיומית ובכל יום מחדש לפגוש מספר נקודות שבהן אנחנו מרגישים פחות את אשליית האיום. וככל שנייצר יותר נקודות כאלה, בצורה מכוונת – ונראה בזה אימון, ממש אימון, כמו אימון הכושר שלכם, כמו אימון על יחסים, כמו אימון על דברים שמרכיבים את העבודה שלכם ואתם עושים כל יום עד שזה נהיה משהו שאתם לא חושבים עליו בכלל – אתם מאמנים את השריר הקטן הזה של לפגוש את עצמכם ומורידים את אשליית האיום.
עכשיו כל זה זו דרך סובבת כנרת כדי להגיד משהו אחד פשוט – אנחנו פונקציה של המח שלנו ורק של המח שלנו. אין משהו מעבר למח שלנו.
אנחנו רוצים להתאמן על איך לעבוד עם המח. כל השאר לא חשוב, לא רלוונטי, קורס, בוטל בשישים. כי כל ההשתדלויות שלנו וכל הכח רצון שלנו וכל הנסיונות העיקשים למשמעת העצמית – כשהם פוגשים את אשליית האיום, הופכים להיות חסרי חשיבות. המח ונוירוניו חזקים מאיתנו. וטוב שכך. המוח שלנו טוב יותר וחכם יותר ויש לו תפקיד חשוב בלשמור עלינו בחיים.
אז ככל שתראו בפגישת הבוקר שלכם – כדוגמא אחת, ריטואל שעניינו לעצור את אשליית האיום, זמנית, אבל לעצור – ורק אחכ כאקט פרודקטיבי, תהיה לכם אולי את הנכונות לדבוק בפגישה הזו.
ככל שתראו בניקוי האינבוקסים והגעה לספא הנורווגי, כאקט שעניינו עצירת אשליית האיום כי רק כשאתם לא באיום, יש לכם גישה למח החושב שלכם ואתם לא מתנהלים מאוטומטים וככל שלא תראו בזה משהו שצריך לעשות למען הפרודקטיביות, אתם פשוט תהיו במקום אחר לגמרי.
מי שכושל בלשמור על ההרגלים האלה, זה אך ורק בגלל שהמניע לשמור עליהם, הוא ‘להיות פרודקטיבי’. ולהיות פרודקטיבי זה לא ערך.
זה בדיוק כמו לנסות לדבוק בדיאטה, לעומת לפתח זהות של אורך חיים בריא. מי שבאורח חיים בריא ונפל בפיצה שלא רצה לאכול – יקום וימשיך מאיפה שהפסיק. אבל מי שבדיאטה ואכל פיצה — סיכוי ממש טוב שיפסיק את הדיאטה באותו הרגע.
אז לא אכפת לי אם מהתהליך הזה לא תזכרו סוגי לייבלים או איך מנקים את הג’ימייל שלכם בצורה סופר אפקטיבית. הדבר שהכי חשוב לי שתיקחו מהתהליך הזה הוא את ההבנה העמוקה, הרגשית והאופרטיבית. אנחנו מפתחים פה אורח חיים בריא, רק בגרסת הניהול העצמי, ולכן בהקבלה, אנחנו פה כדי לשמור על עצמנו לא להיות באשליית האיום. כי רק כשאנחנו מסתכלים על הדברים ככה, אנחנו נוכל להחזיר את עצמנו לניהול אחרי שהחיים העיפו אותנו מהסוס. ורק אם נשתדל מדי יום לעשות את מה שאפשר כדי לשמור על המוח שלנו חושב, כלומר לא באיום, נוכל לפנות זמן לעצמנו, להכניס שקט ורוגע לתוך הפעולות שלנו, להיות יותר נוכחים עם האנשים שיקרים לנו, להיות האנשים שביקשנו לעצמנו להיות.
וזו כל המשמעות שלנו. להיות האנשים שאנחנו מבקשים עבור עצמנו להיות.
ואם הפרק הזה עכשיו נוגע בכם, קחו את האחריות כדי לשים לעצמכם זמן ביומן, ממש עכשיו בתום החפירה שלי, לצפות בפרק הזה בעוד חודש. כי אתם תשכחו את הדברים בעוד שלושה ימים. אלה החיים, זה לא אתם. וכדי להטמיע את המסר, צריך לשמוע אותו פעם אחר פעם אחר פעם.
אשליית האיום היא הדבר שמנתק אותנו מעצמנו. אימון על ניהול עצמי, שבמרכזו ומטרתו עצירת אשליית האיום, מאפשר לנו לחזור לעצמנו הרבה יותר מהר, והרבה פעמים, גם לא להתנתק מלכתחילה.