|
אחד הדברים שתמיד חוזרים על עצמם כשאני שואל אנשים שעשו את הקורסים שלי מה שלומכם ואיך אתם וזה, הם אומרים לי הרבה פעמים שהם עדיין לא על זה. ואני רוצה לומר לכם שאין דבר כזה באמת להיות על זה, יש רק את ההשתדלות עצמה להיות על זה.
כי להיות על זה, מבחינתי, זה תדר רגשי שבבסיסו אחריות וחמלה. ואחריות וחמלה הם לא מצב קבוע, הם ערכים שעומדים מול מה שהמציאות מביאה לנו ונותנים לה פייט. הם נותנים לה פייט כי המציאות מזמנת לנו קשת של 180 מעלות של תגובות רגשיות שיעלו לנו מכל סיטואציה שאותה המציאות תביא.
כל דבר ידליק אותנו ויכבה אותנו. כל דבר ירים אותנו ויוריד אותנו. אין לנו שליטה. רק לאמיגדלה שלנו יש שליטה, והיא נדלקת ברצותה כך, והיא עשויה להשאר עירנית למצב איום במשך הרבה זמן. לפעמים הגוף מרגיש את מצב האיום הזה במשך שנים – ואז מכנים את זה טראומה. אבל ברוב המקרים, המצב הזה שבו המוח מגיב למה שהוא תופס כאיום, מתישהו מסתיים. וכשהוא מסתיים אנחנו חוזרים לעצמנו, לתושיה שלנו, לשכל החושב שלנו. למה שאנחנו מגדירים בתור ‘אנחנו’.
אז על כל זה דיברנו.
אבל, אם אנחנו כל הזמן חשופים לפגיעה הזו, איך אנחנו יכולים לצפות מעצמנו להיות כל הזמן על זה? איך אפשר להגיד משפט כזה שאומר ‘אני עדיין לא על זה’.
שמעו לי, כמי שמתעסק בעולמות האלה שנים ומתאמן על לאמן את המיינד של עצמו, גם אני לא על זה כל הזמן. למעשה, אני לא על זה מרבית מהזמן.
אני תמיד אומר שהיומן שלי, בחציו לא מתקיים בכלל. אני רק דואג שמה שלא התקיים, על פי עקרון כבישת הזמן שלמדתם במפגשים הראשונים, תמיד יקבל שיבוץ מחדש. כי מה שביומן היה הצהרת הכוונה שלי לשריין זמן לעצמי ועצם העובדה שבאותו רגע ספציפי שהגיעה השעה לעשות משהו, לא היה לי חשק, אנרגיה, רצון, כח, או פשוט תעדפתי אחרת – לא אומר שאני מבטל את הרצון המקורי ומחזלש אותו. אני אמון על למצוא לו זמן מחדש.
אבל להיות על זה, זה תדר רגשי. של אחריות וחמלה. אני בחמלה על זה שאמנם כתוב לי ביומן אבל אין לי כח. ובאחריות שיש לי כלל התנהגותי, דרך תפעול של הסיסטם שלי שאומר, שאם זה לא קרה – זה יקבל שיבוץ מחדש.
ואם זה הרבה פעמים מקבל שיבוץ מחדש, אני מבין שמדובר במשהו בעייתי ואני צריך ללכת לתחקר אותו כדי להבין את הסיבות למה הוא לא קרה. בגלל שיש לי פרוטוקול בדיקה כזה. ואם אני לא מקיים אותו ומקדיש את הזמן הזה לחקור רצון – אני גם פה, ממסמס ומחזלש את הרצון שלי.
אז להיות על זה, מבחינתי, זה לא להספיק הכל, וזה לא לא לטעות וזה לא לגרום לכל מה שכתוב ביומן לקרות וזה לא אומר להספיק את כל המשימות שכתובות לי באפליקציית ניהול המשימות שלי. כל הדברים האלה לא משנים בכלל מבחינתי.
הדבר היחידי שמשנה הוא מידת האחריות ומידת החמלה שאני מפנה על כל דבר שלא קרה, על כל פספוס, על כל אתגר, כמה אני לוקח אחריות וכמה אני מפנה חמלה.
כי חמלה היא ההפך מאשמה. זו בונה, זו הורסת.
כי אחריות היא ההפך מקורבנות. זו בונה, זו הורסת.
ותשאלו את עצמכם האם אתם בצד הבונה או ההורס של החיים.
וגם אם אתם מרגישים שיש לכם נטיית הרס עצמי, כמו זו שאני סבלתי ממנה כל החיים ובלא מעט מקומות אני עדיין הורס, שאלו את עצמכם האם את ההרס שלכם אתם יכולים לצמצם – ובהמשך לפרק הקודם – מהי הרמת הסטנדרט שלכם. האם תקבלו את ההרס או תסכימו להפנות מבט אל הצמיחה, אל התקווה.
אני מכיר את התהום מהחלק של הלמטה שלה. זו הסיבה שאני מדבר כמו שאני מדבר. הייתי שם הרבה מאד ויותר מדי שנים. זה הביא אותי לנסיון התאבדות, זה הביא אותי להתפרקויות. זה הביא אותי למקומות שאני לא מאחל לאף אחד. ובגלל שאני מכיר את התהום מהחלק של הלמטה אני יודע, אני פשוט יודע, שהדרך לצאת ממנה היא האחריות החומלת. מי שיצמד רק לחמלה, עשוי להתקע עם רחמים ו-ויתור. מי שיצמד רק לאחריות, עשוי להתקע עם מבוגר אחראי נוראי שנוזף בילד שבתוכו ונושף לו בעורף גם כשהילד רק רוצה לעצור וללקק את הפצעים שלו מהנפילה על הברכיים.
להיות על זה, הדבר היחידי שיש להצליח בו, זה להיות בהשתדלות להשאר בהשתדלות עצמה.
כמו שקרא לזה marvin gay האדיר, keep on keeping on, או בעברית ‘המשך, בהמשכיות עצמה’.
אז אין במה להצליח.
אין מה להצליח להספיק
אין מה להצליח לשמור על פרודקטיביות
אין מה להצליח בשום דבר
הניהול של עצמנו תפקידו אחד – להביא אותנו למטרות של החיים שלנו. ואם זה לא קורה, לנהל ולנתב את הדרך כך שנצליח להגיע למטרות האלה.
הדרך היחידה להגיע למטרות שלנו היא על ידי עשיית הדברים שיביאו אותנו אליה, והימנעות מדברים שירחיקו אותה ככל שאנחנו יכולים.
כל הדברים האלה הם פעולות, הן מתחרות על הנכונות שלנו לתעדף אותן, וזו ההשתדלות עצמה וזו הההצלחה וזה להיות על זה –
לנהל, לסדר, לארגן, כדי שנוכל להביא את עצמנו לכדי הגשמה ומימוש.
וזה באמת כל מה שיש.