|
לקאלנדר יש תפקיד אחד בלבד. להגיד לכם מה אתם צריכים לעשות מתי.
הוא שומר זמן. כלומר, הוא מגדיר שביום איקס בשעה וואי, אתם צריכים לעשות כך וכך.
תסתכלו ביומן שלכם אחרי הפרק ותגידו אם יש מקומות בקאלנדר שרשומים לכם שלושה דברים באותה משבצת ביומן. זה אומר שאתם צריכים לעשות שלושה דברים באותו הזמן. שזה לא משהו אפשרי. ואז מצד שני יש ביומן שלכם משבצות שכתוב בהם רק משהו אחד ואז אתם יודעים שזה מה שאתם צריכים לעשות נכון? אז אם שמתם יותר ממשהו אחד במשבצת, איך תדעו מה מהם הוא הדבר הנכון לעשות?
התשובה היא שאתם כנראה תנחשו או תלכו על מה שנראה לכם באותו הרגע, אבל היומן בפועל יאבד את התפקיד שלו שזה לייצר לכם ודאות – מה עושים מתי.
כדי שמערכת תתפקד, היא צריכה את האמון של מי שמתפעל אותה, שהיא לא תתפרק לו.
אם לכם לא יהיה אמון באיך שמערכת הניהול שלכם בנויה, אתם לא תשתמשו בה נכון?
אז על אותו משקל, אם הקאלנדר שלכם יסטה מתפקידו של לייצר לכם בהירות מה עושים מתי – אתם שוברים את המערכת.
יש לנו הסכם בלתי כתוב עם היומן שרובנו כבר מכירים – שאם הדבר כתוב ביומן, אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעשות את זה.
אתם אולי מכירים את זה כשיש לכם פגישות עם אנשים אחרים. איפה שמים אותם ?
בדיוק, ביומן.
למה זה ביומן?
כי זה גם משמש לנו תזכורת – תהיה ביום נתון במקום מסוים ותעשה דבר מסוים ,וגם פגישה היא משימה, פגישה היא פעולה.
אבל זה גם כי זה תופס לנו זמן בצורה ויזואלית ומראה לנו שאי אפשר לעשות משהו אחר באותו הזמן.
כלומר יומן הוא הדרך שלנו לבטא שמשהו מסוים הוא חשוב לנו מספיק כדי שניתן לו את המשאב היחידי שאי אפשר לייצר ממנו עוד – כלומר הזמן שלנו. אז אם מקובלת עלינו התפיסה שיומן שומר זמן שחשוב לנו לשמור, עבור רצונות שחשוב לנו לקיים, כמו פגישה עם אדם חיצוני, האם אפשר להחיל את ההגיון הזה גם על פגישות עם עצמנו?
מן הסתם כן.
מהם פגישות עם עצמנו?
יש פגישת כושר עם עצמנו
יש פגישת לקרוא ספרים עם עצמנו
יש פגישת ללכת לטיול בפארק עם עצמנו
כלומר, הרצונות שלנו, הם גם כן פעולות כלומר גם כן משימות.
ואם לא נרשום אותם ביומן, שאני רוצה לעשות יוגה ביום שני בתשע בבוקר, זה אומר שהזמן הזה לא נתפס בפגישה שלי עם עצמי. מה שאומר שלא סימנתי את הזמן מה שאומר שכל דבר אחר יכול לתפוס את המשבצת הזו.
אז מה שאנחנו לומדים מזה, זה שכדי שהרצונות שלנו יתקיימו, הדבר הראשון שחייב לקרות, זה שהם ימוקמו ביומן. כי זה בעצם אומר, שימו לב –
הרצונות שלי מספיק חשובים לי ככה שאני מכריז קבל עם ויומן, שאני מקצה לדבר הזה זמן, והזמן הזה קורה ביום זה ובשעה זו.
זאת אומרת, למקם רצונות ביומן, זו הצהרת כוונות, שלנו כלפי עצמנו. זה אומר ׳אני לוקח את עצמי מספיק ברצינות, כדי שאני אחליט שאני לא עושה משהו אחר בשעה הזו.׳
יש פה את העניין ההצהרתי, אבל לא פחות מזה, יש להצהרה הזו מימד ויזואלי.
הרי הרצונות שלנו הם בד״כ כמו אופנוע מחוץ לחלון
ואי אני רוצה לעשות יותר יוגה [רעש אופנוע]
אני ממש רוצה לקרוא יותר [רעש אופנוע]
זה פתאום עולה בנו ואז זה נעלם.
אבל כשהמחשבה של ׳אני רוצה לקרוא ספר׳, יורדת לזמן קונקרטי ביומן, לא רק שאני מגדיר את ה׳מתי׳, אני גם מסמן לזה משהו ויזואלי וזה כל הזמן מול העינים שלי כמו הבקשה של יאיר מהעבר ליאיר של העתיד – אל תשכח, אל תפספס, אל תשים משהו אחר במשבצת הזו.
וזה מאד מאד עצמתי.