השיטפון הגדול
איך תחושת הצפה מנתקת אותנו מעצמנו,
מהרצונות שלנו ומהצרכים שלנו ומה לעשות עם זה?
השיטפון הגדול
איך תחושת הצפה מנתקת אותנו מעצמנו,
מהרצונות שלנו ומהצרכים שלנו ומה לעשות עם זה?
קיצרתי לכם את הקריאה, בואו לוידאו
קיצרתי לכם את הקריאה, בואו לוידאו
על השיטפון
הדבר שהציל את וואנג מהשטפון הגדול שפקד את הכפר הקטן בו היה חי, היה שהוא התכונן אליו וידע בדיוק מה לעשות ברגע שהגל הזה יגיע.
והוא הגיע.
והכפר נשטף לגמרי אבל וואנג היה מתחת לאדמה,
מצויד לשבועיים והוא שרד את זה.
ההצפה שאנחנו חווים היא יומיומית, והיא לא רטובה.
היא יבשה לגמרי.
ההצפה שהמח שלנו מרגיש כתוצאה מעומס
קוגנטיבי היא לא הפתעה כמו צונאמי,
אלא היא מצב שיטפון שמרגיש קבוע,
כאילו כל הזמן המח שלנו, המרחבים שלנו,
הזמן שלנו, הכל נשטף ומוצף.
את הצונאמי מהאוקיינוס אי אפשר למנוע
אפשר רק להתגונן, אולי.
אבל את תחושת ההצפה שמגיעה אלינו
בתפעול היומיומי של החיים, אפשר במידה רבה למנוע.
לא נצליח למנוע את הדרמה שהמציאות
החיצונית מייצרת, אבל כן נוכל לשפר
מיומנויות כדי שהעומס יחווה רק כעומס, ולא כתחושת הצפה.
הקיפאון, הבריחה, התקיפה
יש לאדם אינספור סיבות ומקורות להרגיש הצפה.
אני מתייחס בפוסט הזה להצפה שמגיעה כתוצאה
מעמידה מול ‘משימות החיים’.
לא לדעת מה לעשות קודם,
להרגיש שאין לנו יכולת לקבל החלטות,
לא לדעת מהן המשימות שלנו בכלל –
וכל זה מביא אותנו לקיפאון
(מה שנגדיר כ’עצלנות),
או בריחה (מה שנקרא לו ‘דחיינות’ או ‘עיסוק בתפל’),
או תקיפה (מה שנקרא לו כשמדובר ביחסים עם החוץ
‘אגרסיות’ וכשמדובר ביחסים עם עצמנו – ‘אשמה וביקורת עצמית’).
כל התגובות האלה הן תגובות אוטומטיות למצב איום.
או מה שאני אקרא לו ‘אשליית האיום’.
אשליית האיום
אני הולך מאד לקצר ולפשט את זה כי זה נושא עצום –
יש לנו שני מצבים:
1. איום – ה’אמגידלה’ במוח שלנו מזהה מצב כסכנה
ומפעילה ומכבה מערכות בגוף להתמודד עם הסכנה.
אחד הדברים שבערך נכבים, הוא הקורטקס – המוח ה’חושב’, הרציונלי,
בעל התושיה, המבצע, המתכנן שלנו.
הקיפאון, בריחה ותקיפה – הן תגובות הגוף האוטומטיות למצב האיום.
כשמנגנון האיום הזה נדלק, אין לנו גישה לשכל הישר שלנו כמו שאנחנו רגילים ואנחנו פועלים אוטומטית – דוחים, קופאים, בורחים לטיקטוק וכו’.
2. לא איום – האמיגדלה ‘משתתקת’
(עד שתופעל שוב בעוד כמה שעות,
כתוצאה ממשהו שידליק אותה)
ולכן הקורטקס שלנו חוזר לפעולה ואנחנו
מרגישים בעלי תושיה, הגיון ויכולות.
זה היה מנגנון ששירת את האדם עשרות אלפי שנים.
ואז הגיעו הסמארטפונים ובלבלו לנו את המערכת
שחושבת שמדובר באיום, כשמדובר באשליית איום.
מה קרה שם?
כשאנחנו עומדים מול תחושת חוסר אונים,
בלבול, לא יודעים מה להחליט,
או כל תופעה אחרת שמגיעה כתוצאה
מכך שאין לנו שיטת עבודה לנהל את היומיום שלנו –
האמיגדלה רואה בזה איום למערכת שלנו.
תפקיד המערכת שלנו זה לא לעשות משימות
אלא לשרוד, להמשיך לחיות.
ולכן היא מכבה את המוח החושב שלנו
כי לא צריך אותו כשיש איום
(שהיא תופסת כקיומי).
צריך רק לברוח, להלחם,
או להעמיד פני מת (לקפוא)
מול החיה שמולה אנחנו מתמודדים.
אבל אנחנו לא מתמודדים עם חיה שבאה להרוג אותנו.
זה רק מלא משימות ואנחנו מרגישים חסרי אונים.
וואללה. טוב, ספרו את זה למח שלכם
שצריך תכנות מחדש להתמודד עם
שינויים ב-17 שנות סמארטפונים,
אחרי עשרות אלפי שנים שהוא עובד אותו דבר.
