פרק 1:
|
אוקי חברים, זה השיעור האחרון.
קודם כל אני רוצה להודות לכל מי שהיה איתי בדרך הזו, כל מי שהיה לו את האומץ והנחישות והנכונות להסתכל על המציאות המשתנה בכל תקופת המסלול שעשיתם, ולבחור כל פעם מחדש בעצמכם, ברצונות שלכם, בשקט שלכם ובבניית החוסן שלכן.
אתם כבר נמצאים בשולי השוליים של החברה האנושית, של אנשים שבחרו לעשות צעד.
הצעד הזה וודאי רחוק משלמות והוא דורש יותר מהכל – תרגול ולא לוותר על עצמכם. אני יודע, זה תמיד נשמע אותו דבר הא, לא לוותר לעצמנו, אבל החיים קורים באמצע.
ולכן אני חוזר שוב ואומר – אנחנו לא מחפשים את המושלמות שבתהליך הזה, אלא אך ורק את הרמת הסטנדרטים – שכשהחיים מעיפים אותנו מהגלשן, אנחנו נצוף כמה זמן שאנחנו צריכים ונאפשר לעצמנו להסדיר נשימה – ונחזור לגלשן, כי אין לנו ברירה אחרת וזה החיים שלנו פה וזה מצבנו הנפשי והאושר שלנו שתלויים בנו.
וזו הכוונה באחריות חומלת – אנחנו ניגשים למלאכת ניהול החיים שלנו ממקום של אחריות, שאין מישהו אחר שיעשה את זה, ומצד שני – בחמלה ורוך וסבלנות והכלה, על כך שאנחנו בסהכ בני אדם ולא יותר מזה ולא יכולים יותר מהמיטב שיש לנו. חמלה. לאפשר, להתיר, ורק דרך זה, להצליח להמשיך ולהתמיד.
פרקי השיעור היום הם לא טכניים אופרטיביים. הם רק פילוסופיה ומיינדסט.
אנשים לפעמים כועסים עלי שאני לא נותן להם את כמות הטיפים והטריקים שהם רוצים.
האנשים האלה לא יצליחו במלאכת הניהול שלהם לאורך זמן. כיוון שהדבר היחידי שחשוב הוא המיינדסט. אם יש לכם ראיית מציאות נכונה, ואנחנו ניגע במה זה אומר עוד מעט, אתם תסתדרו. כי השכל הישר שלכם טוב מספיק ומוכשר מספיק ואיפה שהוא לא יודע, הוא יחפש פתרונות וימצא.
אבל אם הפוקוס יהיה על טכניקה והצד של המיינדסט יזנח, זה בדיוק כמו ההבדל בין דיאטות לבין אורח חיים בריא. האחד הוא מבצע לחיסול בעיה ספציפית בתקופת זמן מסוימת, השני הוא אורח חיים.
ניהול עצמי, הוא אורח חיים.
כל הזמן אתם תעשו דברים וכל הזמן תשתמשו בזמן. אי אפשר לוותר על הניהול של זה אחרת פשוט נהיה אומללים כל החיים שלנו.
אז הפרק היום עוסק במיינדסט, ואני מציע לכם לשקול לצפות בו שוב אחרי כמה ימים, והדרך לעשות את זה היא לשריין לעצמכם זמן צפיה נוסף, כבר מעכשיו.
במינימום, יתחדד לכם רעיון אחד, בצפיה השניה. במקסימום, יפלו לכם מלא אסימונים.
זהו. בואו נתחיל.
פרק 2 – על הפרודוקטיביות ואשליית האיום
|
הדבר הראשון שאני רוצה שנסכם הוא הדבר החשוב מכולם, שזו נקודת ההשקפה הנכונה.
כמו שאתם זוכרים, אנחנו דיברנו במהלך כל התהליך הזה על פעולות ושליטה בהן. והזכרתי מספר פעמים שלפני כל פעולה יש כוונה. והשוני בכוונה משפיע על השוני בפעולה. אבל מה משפיע על הכוונה? השקפה וראיה נכונה של המציאות. ואחד הדברים שראיית מציאות נכונה נשענת עליהם, בהקשר של ניהול עצמי – הוא מה אנחנו מחפשים כשאנחנו מחפשים להתנהל טוב.
כלומר, מהו הערך שלפיו אנחנו פועלים.
עכשיו, אפשר להסתכל על סוגיית הערך מכמה כיוונים, אבל אני אגיד לכם מה אינו ערך. פרודקטיביות אינה ערך. כי אף מאיתנו לא קם בבוקר ואומר לעצמו הי אני רוצה להיות פרודקטיבי. זה דבר שלמדנו עם הזמן שכאילו צריך. אבל לא באמת. אין עניין בפרודקטיביות אם לא הגדרנו מעולם בעבור מה אנחנו רוצים שהיא תשרת אותנו.
פרודקטיביות היא הטקטיקה, דרך הביצוע של משהו. השאלה היא מהו אותו משהו.
אז אותו משהו הוא יצירת התנאים שיאפשרו לבחירות שלנו בחיים, לצאת לפועל.
המשקפיים של הפרודקטיביות יגידו ‘אני צריך ללמוד ניהול זמן ומשימות כי רק ככה אני אוכל לפנות זמן לעצמי’. אבל היום אחרי התהליך הזה אתם יודעים ומכירים שזה בלוף. כי תמיד יהיה את הקול הפנימי הזה שיגיד לכם שאתם לא בסדר, שלא עשיתם מספיק, שלא התנהלתם מספיק טוב ואפקטיבי ופרודקטיבי – כי לפרודקטיביות אין סוף.
וזו הבעיה שלי עם פרודקטיביות. אין לה סוף מוגדר.
ולכן, כל זמן שנבחן את המציאות שלנו, במודע או לא במודע, במשקפיים של הפרודקטיביות – האם הייתי פרודקטיבי או לא, עד שלא תהיו סופר סופר מיומנים בזה, התשובה תמיד תהיה – לא הייתי פרודקטיבי מספיק.
ואם לא היית פרודקטיבי מספיק, אין לך ‘זכות’ לפעול למען עצמך, בין אם בדברים הקטנים, או בגדולים.
ככה אנחנו. חיה מתוחכמת אבל גם משחזרת דפוסים ישנים של כל מי שאי פעם אמר לנו שאנחנו לא טובים מספיק, לא אפקטיבים מספיק, או סתם לא מספיק מספיק. כדי לא להרגיש את זה צריך לפתח חוסן מול הקול הזה. וזה אפשרי בבניה לאורך זמן.
אבל דבר אחד חייב להשתנות – צריך להוריד את המשקפיים של הפרודקטיביות שדרכם בוחנים את המציאות, ולשים משקפיים אחרים. המשקפיים של אשליית האיום. ולפעול מתוך כוונה שלא להספיק יותר, כי אין לזה זמן, אלא להוריד את אשליית האיום. זו המטרה הנעלה שלנו.
ככל שניצור סיטואציה שבה אנחנו לא מופעלים מאשליית האיום, אנחנו יכולים להניח לעצמנו להיות עצמנו. לא משנה כמה שהספקנו ולא הספקנו. וכדי להוריד את אשליית האיום יש כל מיני התנהגויות וטקסים שאפשר לפעול לפיהם ברמה היומיומית ובכל יום מחדש לפגוש מספר נקודות שבהן אנחנו מרגישים פחות את אשליית האיום. וככל שנייצר יותר נקודות כאלה, בצורה מכוונת – ונראה בזה אימון, ממש אימון, כמו אימון הכושר שלכם, כמו אימון על יחסים, כמו אימון על דברים שמרכיבים את העבודה שלכם ואתם עושים כל יום עד שזה נהיה משהו שאתם לא חושבים עליו בכלל – אתם מאמנים את השריר הקטן הזה של לפגוש את עצמכם ומורידים את אשליית האיום.
עכשיו כל זה זו דרך סובבת כנרת כדי להגיד משהו אחד פשוט – אנחנו פונקציה של המח שלנו ורק של המח שלנו. אין משהו מעבר למח שלנו.
אנחנו רוצים להתאמן על איך לעבוד עם המח. כל השאר לא חשוב, לא רלוונטי, קורס, בוטל בשישים. כי כל ההשתדלויות שלנו וכל הכח רצון שלנו וכל הנסיונות העיקשים למשמעת העצמית – כשהם פוגשים את אשליית האיום, הופכים להיות חסרי חשיבות. המח ונוירוניו חזקים מאיתנו. וטוב שכך. המוח שלנו טוב יותר וחכם יותר ויש לו תפקיד חשוב בלשמור עלינו בחיים.
אז ככל שתראו בפגישת הבוקר שלכם – כדוגמא אחת, ריטואל שעניינו לעצור את אשליית האיום, זמנית, אבל לעצור – ורק אחכ כאקט פרודקטיבי, תהיה לכם אולי את הנכונות לדבוק בפגישה הזו.
ככל שתראו בניקוי האינבוקסים והגעה לספא הנורווגי, כאקט שעניינו עצירת אשליית האיום כי רק כשאתם לא באיום, יש לכם גישה למח החושב שלכם ואתם לא מתנהלים מאוטומטים וככל שלא תראו בזה משהו שצריך לעשות למען הפרודקטיביות, אתם פשוט תהיו במקום אחר לגמרי.
מי שכושל בלשמור על ההרגלים האלה, זה אך ורק בגלל שהמניע לשמור עליהם, הוא ‘להיות פרודקטיבי’. ולהיות פרודקטיבי זה לא ערך.
זה בדיוק כמו לנסות לדבוק בדיאטה, לעומת לפתח זהות של אורך חיים בריא. מי שבאורח חיים בריא ונפל בפיצה שלא רצה לאכול – יקום וימשיך מאיפה שהפסיק. אבל מי שבדיאטה ואכל פיצה — סיכוי ממש טוב שיפסיק את הדיאטה באותו הרגע.
אז לא אכפת לי אם מהתהליך הזה לא תזכרו סוגי לייבלים או איך מנקים את הג’ימייל שלכם בצורה סופר אפקטיבית. הדבר שהכי חשוב לי שתיקחו מהתהליך הזה הוא את ההבנה העמוקה, הרגשית והאופרטיבית. אנחנו מפתחים פה אורח חיים בריא, רק בגרסת הניהול העצמי, ולכן בהקבלה, אנחנו פה כדי לשמור על עצמנו לא להיות באשליית האיום. כי רק כשאנחנו מסתכלים על הדברים ככה, אנחנו נוכל להחזיר את עצמנו לניהול אחרי שהחיים העיפו אותנו מהסוס. ורק אם נשתדל מדי יום לעשות את מה שאפשר כדי לשמור על המוח שלנו חושב, כלומר לא באיום, נוכל לפנות זמן לעצמנו, להכניס שקט ורוגע לתוך הפעולות שלנו, להיות יותר נוכחים עם האנשים שיקרים לנו, להיות האנשים שביקשנו לעצמנו להיות.
וזו כל המשמעות שלנו. להיות האנשים שאנחנו מבקשים עבור עצמנו להיות.
ואם הפרק הזה עכשיו נוגע בכם, קחו את האחריות כדי לשים לעצמכם זמן ביומן, ממש עכשיו בתום החפירה שלי, לצפות בפרק הזה בעוד חודש. כי אתם תשכחו את הדברים בעוד שלושה ימים. אלה החיים, זה לא אתם. וכדי להטמיע את המסר, צריך לשמוע אותו פעם אחר פעם אחר פעם.
אשליית האיום היא הדבר שמנתק אותנו מעצמנו. אימון על ניהול עצמי, שבמרכזו ומטרתו עצירת אשליית האיום, מאפשר לנו לחזור לעצמנו הרבה יותר מהר, והרבה פעמים, גם לא להתנתק מלכתחילה.
פרק 3 – בין מושלמות להרמת סטנדרטים
|
אהלן
בואו נדבר על הרמת הסנטדרטים שלנו.
התחלתם את התהליך הזה מתחושת הצפה גדולה ומחשבה שהמציאות פשוט שוברת. ואני מקווה שאחרי כל השבועות האלה אתם יותר אסופים, יותר בטוחים בעצמכם, יותר בשליטה ורואים איך יש לכם אינסוף יכולות לא להכנע למה שקורה. ואם נכנעתם, גם איך אפשר לחזור.
אנשים בשלבים האלה מתחילים להרגיש רפיון מסוים או עייפות מסוימת. למדתם לא מעט ותרגלתם לא מעט, ויכול להיות שאתם מרגישים שהדברים הם לא כפי שרציתם עדיין, שעדין אתם לא ככה ועדיין אתם לא אחרת.
אנחנו לא מחפשים את המושלם. ניהול עצמי וניהול חיים הוא מלאכה שהיא און-גואינג ,היא לא מסתיימת לעולם והיא משתנה תמידית משום שהחיים עצמם משתנים ומשום שאנחנו כל יום משהו קצת אחר ומושפעים מהאוכל ואינטרקציות ומזג האוויר והמצב הבטחוני ויחסים והכל.
הכל משפיע עלינו. העור שלנו הוא נקבים אחרי הכל – ולכן הכל נכנס פנימה.
כשאנחנו קולטים שאנחנו לא כמו שהיינו רוצים להיות, אנחנו לא צריכים לחפש איך להתאמץ יותר חזק. פשוט כי זה לא יעבוד. זה לא אופרטיבי. אנחנו צריכים לחפש איך להרים את הסטנדרט שלנו. ולהרים את הסטנדרט זה לשנות משהו בתפיסה, זה לשחרר אחיזה באמונה כלשהי, זה להסכים להיות בפגיעות או חולשה או לראות את הכשל, זה להוריד אגו. פשוט תסתכלו על הדברים ממקום של ׳איך אני יכול להרים סטנדרט׳.
אם תעצרו רגע את הוידאו עכשיו ותחשבו מה זה אומר הרמת סטנדרט מבחינתכם, יכול להיות שלא תגיע התשובה מייד.
עכשיו נשאלת השאלה מה תעשו? אם תרשמו לעצמכם זמן בקרוב לצאת לפגישה לחשוב קצת איך מרימים את הסטנדרט הנוכחי שלכם – הנה הרמתם סטנדרט. אם לא תעשו את זה – לא הרמתם סטנדרט והתנהגתם כרגיל.
אם אפילו לא עצרתם את הוידאו עכשיו, ואתם סומכים על עצמכם שבעוד שלוש דקות אחרי שיעלו לכם עוד איזה 10 מחשבות כמו כלום והמחשבה על הסטנדרט תשכח לגמרי – הרי שלא הרמתם סטנדרט.
להרים סטנדרט זו החלטה אסטרטגית. כזו שההפך ממנה זה לעשות משהו טיפשי.
כלומר, לא החלטתם להרים סטנדרט – החלטתם את ההפך. ולעשות את ההפך מהרמת הסטנדרט, אפשר לסכם שזה כנראה כנראה, לא יהיה הדבר החכם והמיטיב.
להרים סטנדרט זה להסכים לבנות חוסן חדש מול המציאות. משהו שעד עכשיו לא עשיתם, ואתם מסכימים לקרוע את רקמת השריר הזו ולאמן אותו להיות משהו אחר.
זו ההסכמה שלא להמשיך להתקרבן בשיחת ה’אני לא מצליח לעשות פגישת בוקר’ אלא למצוא איך לגרום לזה לקרות או לקחת את הזמן להבין מה מונע מכם לעשות את זה. אין כוחות חיצונים עלינו, יש רק את המוטיבציה שלנו או הפחד שלנו. כאב ועונג. זה כל החיים עצמם.
אם רק תחפשו איך “לפתור את המצב” – אתם עשויים לפתור את המצב בצורה נקודתית בלבד. מסוג הדברים שאתם מחליטים שהשבוע תהיו ככה וככה ואז מתישהו זה נשבר, כי זה פתרונות פלסטר שאין להם סיכוי מול המציאות.
אבל הרמת סטנדרט זה משהו אחר. זה בדיוק ההבדל בין ׳החלטתי שהשבוע אני לא מעשן יותר או החלטתי שהשבוע אני לא אוכל מתוקים יותר׳ לבין ׳החלטתי להיות באורח חיים בריא׳ – ולכן אני לא מעשן או אוכל מתוקים.
בפרק הקודם דיברנו על השקפה או ראיה נכונה, הרמה של סטנדרט היא שינוי של הכוונות שלנו. והכוונות שלנו מייצרות את הפעולות שלנו.
החלטה שהשבוע נעשה ככה – מתקשרת רק לפעולות. ופעולות שמאחוריהן אין כוונה ושמאחוריהן אין הסתכלות נכונה – יקרסו מול עצמן ברגע שבו המציאות תהיה קשה מדי, תתגעש עלינו או תהיה יותר מדי להכלה.
התנהגות תמיד תשבר.
אבל זהות היא מטריה רגשית כוללת שבתוכה יש שלל התנהגויות שישרתו את הזהות. אז אם תסתכלו על מלאכת התיקון שלכם כחזרה למיינדסט של מנהלי חיים, על כל המשתמע מכך וכל מה שלמדנו ותבחנו את הפעולות שלכם דרך המשקפיים של הרמת הסטנדרט מפועל בלבד למנהל ופועל, תוכלו לעזור לעצמכם הרבה יותר, לשנות את ההתנהגויות השונות שדורשות שינוי.
במלאכת האימון שלנו להיות פועלי חיים, אנחנו יכולים לעסוק אך ורק בהשתדלות עצמה לשם ההשתדלות עצמה, לא במאמץ עבור תוצאות אלא להמשיך לצעוד בדרך מתוך הבנה שהדרך היא מה שחשוב פה. ואז על הדרך אפשר גם לנוח ולהתבטל ולפרוש לשבועיים, אבל אנחנו זוכרים להצמד לדרך. מי שיצמד לתוצאות, ברגע שהחיים יתגעשו לעינו ויעיפו אותו מהגלשן, עשוי שלא לחזור לגלוש מרוב האכזבה כי הפוקוס היה התוצאות.
ואז מה, נשאר לצוף באמצע האוקיינוס הזה שנקרא חיים, חשופים לגלים שמתנגשים עלינו ולשקיות של במבה שנסחפו מחוף גורדון והתלבשו לנו על הראש כדי להעצים את התחושה הלא נעימה.
אני הולך לעבור לפרק הבא. אם אתם מרגישים מוצפים ומוצפות או שנאמרו דברים שנגעו בכם, אני מבקש מכם ומציע לכם שוב – עצרו צפייה. שבו וכתבו את המחשבות שלכם. ואז שימו משימה לעוד כמה ימים לחזור למה שכתבתם. לעבד את המחשבות שוב.
המוח שלכם יצרן בלתי פוסק של מחשבות ורעיונות והצעות והצפות ופחדים, קחו את מה שהוא מציע, עשו עם זה דברים. יש לכם בשניות אלה זהב בתוך הנשמה, שמחכה שמישהו יאסוף אותו. אל תשאירו אותו על הרצפה
ועכשיו, בואו נמשיך.
פרק 4 – להמשיך בהמשכיות עצמה
|
אחד הדברים שתמיד חוזרים על עצמם כשאני שואל אנשים שעשו את הקורסים שלי מה שלומכם ואיך אתם וזה, הם אומרים לי הרבה פעמים שהם עדיין לא על זה. ואני רוצה לומר לכם שאין דבר כזה באמת להיות על זה, יש רק את ההשתדלות עצמה להיות על זה.
כי להיות על זה, מבחינתי, זה תדר רגשי שבבסיסו אחריות וחמלה. ואחריות וחמלה הם לא מצב קבוע, הם ערכים שעומדים מול מה שהמציאות מביאה לנו ונותנים לה פייט. הם נותנים לה פייט כי המציאות מזמנת לנו קשת של 180 מעלות של תגובות רגשיות שיעלו לנו מכל סיטואציה שאותה המציאות תביא.
כל דבר ידליק אותנו ויכבה אותנו. כל דבר ירים אותנו ויוריד אותנו. אין לנו שליטה. רק לאמיגדלה שלנו יש שליטה, והיא נדלקת ברצותה כך, והיא עשויה להשאר עירנית למצב איום במשך הרבה זמן. לפעמים הגוף מרגיש את מצב האיום הזה במשך שנים – ואז מכנים את זה טראומה. אבל ברוב המקרים, המצב הזה שבו המוח מגיב למה שהוא תופס כאיום, מתישהו מסתיים. וכשהוא מסתיים אנחנו חוזרים לעצמנו, לתושיה שלנו, לשכל החושב שלנו. למה שאנחנו מגדירים בתור ‘אנחנו’.
אז על כל זה דיברנו.
אבל, אם אנחנו כל הזמן חשופים לפגיעה הזו, איך אנחנו יכולים לצפות מעצמנו להיות כל הזמן על זה? איך אפשר להגיד משפט כזה שאומר ‘אני עדיין לא על זה’.
שמעו לי, כמי שמתעסק בעולמות האלה שנים ומתאמן על לאמן את המיינד של עצמו, גם אני לא על זה כל הזמן. למעשה, אני לא על זה מרבית מהזמן.
אני תמיד אומר שהיומן שלי, בחציו לא מתקיים בכלל. אני רק דואג שמה שלא התקיים, על פי עקרון כבישת הזמן שלמדתם במפגשים הראשונים, תמיד יקבל שיבוץ מחדש. כי מה שביומן היה הצהרת הכוונה שלי לשריין זמן לעצמי ועצם העובדה שבאותו רגע ספציפי שהגיעה השעה לעשות משהו, לא היה לי חשק, אנרגיה, רצון, כח, או פשוט תעדפתי אחרת – לא אומר שאני מבטל את הרצון המקורי ומחזלש אותו. אני אמון על למצוא לו זמן מחדש.
אבל להיות על זה, זה תדר רגשי. של אחריות וחמלה. אני בחמלה על זה שאמנם כתוב לי ביומן אבל אין לי כח. ובאחריות שיש לי כלל התנהגותי, דרך תפעול של הסיסטם שלי שאומר, שאם זה לא קרה – זה יקבל שיבוץ מחדש.
ואם זה הרבה פעמים מקבל שיבוץ מחדש, אני מבין שמדובר במשהו בעייתי ואני צריך ללכת לתחקר אותו כדי להבין את הסיבות למה הוא לא קרה. בגלל שיש לי פרוטוקול בדיקה כזה. ואם אני לא מקיים אותו ומקדיש את הזמן הזה לחקור רצון – אני גם פה, ממסמס ומחזלש את הרצון שלי.
אז להיות על זה, מבחינתי, זה לא להספיק הכל, וזה לא לא לטעות וזה לא לגרום לכל מה שכתוב ביומן לקרות וזה לא אומר להספיק את כל המשימות שכתובות לי באפליקציית ניהול המשימות שלי. כל הדברים האלה לא משנים בכלל מבחינתי.
הדבר היחידי שמשנה הוא מידת האחריות ומידת החמלה שאני מפנה על כל דבר שלא קרה, על כל פספוס, על כל אתגר, כמה אני לוקח אחריות וכמה אני מפנה חמלה.
כי חמלה היא ההפך מאשמה. זו בונה, זו הורסת.
כי אחריות היא ההפך מקורבנות. זו בונה, זו הורסת.
ותשאלו את עצמכם האם אתם בצד הבונה או ההורס של החיים.
וגם אם אתם מרגישים שיש לכם נטיית הרס עצמי, כמו זו שאני סבלתי ממנה כל החיים ובלא מעט מקומות אני עדיין הורס, שאלו את עצמכם האם את ההרס שלכם אתם יכולים לצמצם – ובהמשך לפרק הקודם – מהי הרמת הסטנדרט שלכם. האם תקבלו את ההרס או תסכימו להפנות מבט אל הצמיחה, אל התקווה.
אני מכיר את התהום מהחלק של הלמטה שלה. זו הסיבה שאני מדבר כמו שאני מדבר. הייתי שם הרבה מאד ויותר מדי שנים. זה הביא אותי לנסיון התאבדות, זה הביא אותי להתפרקויות. זה הביא אותי למקומות שאני לא מאחל לאף אחד. ובגלל שאני מכיר את התהום מהחלק של הלמטה אני יודע, אני פשוט יודע, שהדרך לצאת ממנה היא האחריות החומלת. מי שיצמד רק לחמלה, עשוי להתקע עם רחמים ו-ויתור. מי שיצמד רק לאחריות, עשוי להתקע עם מבוגר אחראי נוראי שנוזף בילד שבתוכו ונושף לו בעורף גם כשהילד רק רוצה לעצור וללקק את הפצעים שלו מהנפילה על הברכיים.
להיות על זה, הדבר היחידי שיש להצליח בו, זה להיות בהשתדלות להשאר בהשתדלות עצמה.
כמו שקרא לזה marvin gay האדיר, keep on keeping on, או בעברית ‘המשך, בהמשכיות עצמה’.
אז אין במה להצליח.
אין מה להצליח להספיק
אין מה להצליח לשמור על פרודקטיביות
אין מה להצליח בשום דבר
הניהול של עצמנו תפקידו אחד – להביא אותנו למטרות של החיים שלנו. ואם זה לא קורה, לנהל ולנתב את הדרך כך שנצליח להגיע למטרות האלה.
הדרך היחידה להגיע למטרות שלנו היא על ידי עשיית הדברים שיביאו אותנו אליה, והימנעות מדברים שירחיקו אותה ככל שאנחנו יכולים.
כל הדברים האלה הם פעולות, הן מתחרות על הנכונות שלנו לתעדף אותן, וזו ההשתדלות עצמה וזו הההצלחה וזה להיות על זה –
לנהל, לסדר, לארגן, כדי שנוכל להביא את עצמנו לכדי הגשמה ומימוש.
וזה באמת כל מה שיש.
פרק 5 – על פעולות ומשימות
|
לפעמים אני נשאל האם ביומן צריך לשים משימות או רק פגישות,
תורים לרופא או שצריך לשים בו את זמן הריצה בפארק
צריך לשים רק פגישות או גם את הזמן של הנסיעות לפגישה
אז אני רוצה לחדד לכם משהו אחד קטן – הכל הכל הכל זה פעולות. אנחנו רק עושים פעולות או נחים. פעולות הן משימות. משימות הן פעולות. אין הבדל בין משימות לפעולות. כל דבר שאנחנו עושים הם משימות.
משימות זה לא רק ‘דברים של עבודה’
משימות זה לא רק ‘דברים שהבית צריך’
משימות זה גם הפעולות שיניעו את התהליכים שיקדמו אתכם למטרות שלכם בחיים.
כי כל תהליך, כל פרויקט, בנוי על פעולות נכון? ומהן פעולות? בדיוק. משימות.
כשאנחנו מנהלים את המציאות שלנו, אנחנו למעשה מנהלים את הדבר היחידי שבו יש לנו השפעה, שזה הפעולות שלנו.
כשאנחנו מדברים על הבחירות שלנו בחיים, אנחנו מדברים על מה שבחרנו לעשות ומה שבחרנו לא לעשות. השיחה שלנו היא שיחת תעדופים קטנה ברמה של איזה משימות נעשה בשעה הקרובה ובאיזה סדר נפעל, והיא גם שיחת תעדופים גדולה ברמה של איך נחלק את השבוע שלנו, כמה שעות נשקיע בפעולות שאנחנו עושים למען עצמנו והמטרות שלנו, כמה שעות נשקיע בעבודה בפועל, כמה שעות נשקיע בעבודה בראש שלנו כשאנחנו לא בזמן העבודה כבר.
אנחנו לא יותר מסך ההעדפות שלנו. כלומר, אנחנו לא יותר מסך הבחירות שלנו. כלומר אנחנו לא יותר מההחלטות של איזה פעולות נעשה מתי ולפי איזה סדר.
עכשיו יכול להיות שזה נשמע לכם טריוויאלי וברור. וזה באמת טריוויאלי וזה באמת ברור. אבל אם כל מה שמרכיב לנו את החיים זה משימות ופעולות, זה יהיה הדבר הכי לא הגיוני, לא לנהל אותן. כי אם אנחנו לא מנהלים אותן, הן כמובן ינהלו אותנו, והנטיה של משימות היא שיש יותר משימות של דרישות מאיתנו.
מה שאומר שהדרישות מנהלות אותנו
מה שאומר שהעולם החיצון מנהל אותנו
והופ, אנחנו בעבדות.
תנו לזה רגע לחלחל.
עכשיו זה בסדר גמור שאנחנו נשרת אנשים. את המשפחות והילדים והמעסיקים והלקוחות והמשפחות וכולם צריכים אותנו, לחלקם אנחנו חייבים חוב מוסרי, לחלקם רק חוב תפעולי כי משלמים לנו כסף. אבל כך או כך, אנחנו צריכים לתת שירות.
אבל יש הבדל בין שירות לעבדות.
כל זמן שאנחנו נותנים שירות לכל מי שצריך אותנו, אבל תופסים עמדה של בעלות על סידור הזמן, גם אם אנחנו שכירים, אנחנו בעמדת ניהול המשימות שלנו. וצריך להבין את המשמעות העמוקה של זה, אפרופו שיחת הפרודקטיביות של מקודם.
אין לנו מה לחפש פרודקטיביות, יש לנו רק לחפש את ההשקפה הנכונה באמת.
ובמקרה הזה, ההשקפה הנכונה היא שאנחנו בעלי הבית של החיים שלנו. אנחנו לא קורבן של שום נסיבות גם אם הנסיבות קשוחות.
מה שיבדיל בין תחושת קורבנות לתחושת בעלות, זו עמדה אקטיבית של ניהול, של בעלות. ועליה צריך להתאמן היטב. לא נולדנו איתה. וככל שהתקדמנו כאנושות, נוצר לנו עומס בלתי הגיוני על המוח. וזו ההזדמנות הגדולה שלנו חברים, חברות.
בגלל שזה מרגיש יותר מדי – אנחנו צריכים לנהל אותן ברמה הפרקטית אחרת אנחנו הולכים לאיבוד בתוכן. אבל זה שאנחנו צריכים לנהל אותן ברמה הפרקטית, מביא אותנו בעצם למגרש האימונים כל יום מחדש.
עכשיו, אם אנחנו לא עוסקים בניהול האופרטיבי הזה ומחליטים לעזוב את זה, לא לעשות את פגישות הבוקר, לא לעשות את הפגישות השבועיות, לא לתת את האקסטרה הזה – זכותנו.
אבל הוויתור שלנו, וזה מה שחשוב לזכור כל הזמן – הוא לא ויתור ברמת סדר היום והארגון והפרודקטיביות וההספקים. זה ויתור על בניית תחושת האוטונומיה שלנו.
ואוטונומיה, לצד תחושת מסוגלות, לצד תחושת השייכות – אלה שלושת הדברים שמניעים את האדם על פי תאוריה הפסיכולוגית בשם self determination theory. ברגע שאין לנו את תחושת האוטונומיה, שאנחנו בעלי השליטה על המעשים שלנו ושהחוץ שולט בנו – אנחנו במסלול מהיר לאפאטיות או דכאון. כי כמה אפשר שהרצונות והצרכים שלנו לא יתקיימו ושנרגיש שהזמן לא ברשותנו.
ככה שאם אתם צריכים לחזור על כל התהליך הזה שוב ולצפות בשיעורים שוב ולעשות את התרגולים שוב או אפילו להצטרף לקבוצה מחדש בלייב כדי לתרגל אחרי שלב הסיכומים, אחרי שעברתם שמונה שבועות ואולי יש לכם תחושה של אתם עוד לא איפה שרציתם להיות. זה בסדר והגיוני, אנחנו מדברים על ניווט וניתוב הספינה הענקית הזו שנקראת החיים שלנו ואנחנו למדנו פה טכניקות ותפיסות, אבל הטמעה זה דבר שלוקח את הזמן האובייקטיבי שאתם צריכים. אז אל תהססו לצפות בכל זה שוב בקצב שלכם, אולי אחת לשבוע, אולי בינג’ים של רענון, תהיו אמונים ואחראים על להניע את הפעולות והמשימות שדרושות לכם כדי להעמיק את הניהול ותרימו את הסטנדרט. גם אם זה אומר לצפות בהכל שוב. גם אם יש קולות בתוככם שאומרים לכם נו מה עכשיו… או מי צופה בקורס פעמיים או… כל דבר אחר.
לסיכומו של דבר, כמו שכתבה לי המורה שלי זהבה זילברמן בכיתה ב’ בתעודה – יאיר, מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. לא הבנתי על מה היא מדברת אבל עצם זה שאני זוכר את זה עד היום, איכשהו, מעיד על דבר אחד בסיסי ואמיתי. אנחנו הבחירות שלנו. הבחירות שלנו הן הפעולות שלנו ומי שרוצה לבחור מיטיב, ידע את החשיבות של לנהל אותן מהמקום הנכון. ושהמתחילים, ישחקו בפרודקטיביות. אנחנו באנו לנהל חיים
פרק 6 – בין סידור משימות לניהול זמן
|
אז אחרי שסיכמנו את הצד של המיינדסט הניהולי ודיברנו על פרקטיקה בתוכו, בואו נדבר על שתי הזירות שלנו – ניהול משימות וניהול הקצאת הזמן.
בגלל שאתם כבר חכמים ובשבוע האחרון של התהליך הזה, אתם יודעים שאין דבר כזה ניהול זמן. ניהול זמן זה בעיני קונספט אמורפי רווי בהמלצות שהיו יכולות להיות נכונות אבל לא באות לידי ביטוי אופרטיבי.
הדרך היחידה בעיני שהמלצות ניהול זמן יוכלו לבוא לידי ביטוי אופרטיבי, זה רק אם נקיים מתודולוגיה, שמבוססת על כלי ועטופה במיינדסט ושלושת אלה, ביחד, כמערכת ניהול, ישמשו אותנו להפסקת אשליית האיום.
וזו ההשקפה הנכונה במקרה הזה, בעיני. הראיה הנכונה של מה באמת אנחנו מנהלים פה. כי זה לא זמן.
אנחנו מנהלים את הסדר של כל הפריטים, על מנת שנוכל לקבל החלטות נכונות יותר ומיטיבות ככל האפשר, של איך נקצה את הזמן לכל הפריטים האלה. וכדי שההחלטות יהיו חכמות אנחנו צריכים להמנע מהאיום, וכדי להמנע מהאיום אנחנו צריכים סדר וארגון ברמה הטכנית, בסביבה דיגיטלית, ואנחנו צריכים מתודולוגיה איך לעשות את זה.
אז אני התחקיתי אחרי מודל חדר מיון ואני חוזר אליו שוב בפעם האחרונה פה למרות ששמעתם את זה כבר 800 פעם אבל כל פעם, אני מאמין, אתם מגלים איזה נדבך חדש שם.
אנחנו בהפרדה שלנו רוצים להמנע מזה שכל מה שמגיע אלינו מקבל הקצאת זמן מיידית. לפעול ככה זה לפעול בצורה לא מיומנת ואנחנו לא נותנים לחוץ לנהל אותנו כל כך מהר. אנחנו רוצים לאפשר לחוץ לנהל אותנו רק במקרים מאד מאד ספציפיים ו 99% מהזמן זה לא המקרים האלה.
אז אנחנו הולכים כמו חדר מיון. וכמו שלא כל אחד שנכנס בדלת ישר מקבל טיפול, אלא קולטים אותו קודם ומעבדים את המצב שלו ומשווים אותו למה שקורה כרגע ומה שממתין כרגע, ככה גם אנחנו נפעל.
אז אמרנו נכנסות משימות בדלת. כמו החולים שלנו. אם החולים עומדים בדלת ולא ניגשים לשולחן הקבלה לרשום את עצמם ואת מצבם – בעיה. הם יצטברו שם בדלת ופתאום כולם יגיעו לשולחן העבודה ביחד וידרשו טיפול מיידי כי הם כבר ממתינים שלושה ימים. רק שאף אחד לא יודע מזה. כי הם לא נרשמו.
ככה גם אצלנו – נכנסה משימה, בין אם כמייל, בין אם כמחשבה שלנו עם עצמנו, אנחנו שואפים לתעד אותה בו במקום ככל שאנחנו יכולים ולשחרר את השליח – כלומר, להעיף את המייל או הווצאפ או הטאב או המחשבה הסוררת מהחיים שלנו. כי כתבנו.
וככל שתקפידו על זה, אתם תייצרו לעצמכם שקט כל הזמן כי לא יהיו לכם הצטברויות של חולים ליד הדלת. איך שנכנס – נקלט, מעובד, יושב להמתין.
אם אין לכם כח או זמן או רצון לעבד את המשימה ולהבין אותה, זרקו אותה ללא שיוך לפרויקט, וזה יקלוט אותה לאינבוקס של טודואוסיט שכל בוקר בנוהל בוקר, אתם עוברים בו ומנקים אותו – ואז תשייכו אותו לפרויקט, תצמידו תאריכים ולייבלים.
אם אתם יכולים להקדיש את הכמה שניות לתיוג של המשימה הזו – עשו את זה.
ואז אנחנו מגיעים לדחיינות המבוקרת.
אנחנו למעשה רוצים להמנע מהצטברות של יותר מדי דברים בחדר המתנה הגדול שלנו. אז אנחנו רוצים לתת למשימות שחרור מלהציק לנו או יותר נכון משחררים את עצמנו מההצקות של המשימות. והדרך היחידה לעשות את זה, היא בדחיינות מבוקרת. כלומר אנחנו שולחים מהפנים שלנו את המשימות לכמה שיותר זמן. כמה שיותר זמן אנחנו מפרגנים לעצמנו לא לראות את המשימות האלה, ככל שאנחנו יכולים.
ואנחנו זורקים אותן לעתיד מתוך ידיעה שאנחנו מבקרים את מסך הטודיי כל יום ובכל יום אנחנו נראה הקבצה שונה של משימות שהגיעה מהעבר שלנו ובתוכה יהיו משימות שאנחנו נוכל להמשיך לפרגן לעצמנו ולזרוק אותן לעתיד וכאלה שפתאום נקלוט שאנחנו כבר הרבה זמן מזיזים ונחליט האם להכניס אותן ליומן ברגע שאנחנו נתקלים בהן. הכוונה היא לא לבצע אותן ברגע שנתקלים בהן, אלא להשתמש בזה שאנחנו נתקלים בהן, כתזכורת לשים אותן ביומן היום, מחר, בהמשך השבוע וכו’.
אם זו משימה של פרויקט מסוים שלא יכולה להדחות ולכן היא מקבלת זמן יומן, או משימה שהיא פעולה מסוימת, שלא יכולה להדחות ולכן היא מקבלת זמן יומן – אולי זו הזדמנות כבר לשבץ מקבץ של משימות דומות – או מאותו פרויקט, או מאותה פעולה, ולתפור כמה כאלה ביחד.
רוצה לומר, אם כבר אתם מנקים את הפילטרים של המזגן, אולי נשתמש בזמן הזה גם להזיז את המקרר ולנקות מאחוריו כבר.
אם יש לכם משימת ‘לשלם לאדם X’ – אולי כשנשבץ אותה, יהיה הגיוני לשבץ אותה בתור ‘זמן תשלומים’, שהמשימה הזו היא חלק ממנה אבל על הדרך נתפור את כל משימות התשלומים. אליהם אנחנו נגיע כמובן, באמצעות התיוג.
והתיוגים הם הכל. כי אנחנו שומרים זמן ביומן למשימות ספציפיות, אבל בעיקר אנחנו נשמור זמן ביומן עבור הקבצות. כי רוב המשימות קצרות יחסית, ואפשר לקבץ אותן.
וזו הקצאת הזמן. הקצאת הזמן היא מה שאנחנו עושים בפגישה השבועית, ובונים לעצמנו את הקאלנדר קדימה לשבוע או אפילו השבועיים הקרובים. אנחנו נשתמש במודל אמפם כדי לדעת איזה סוגי הקבצות נכנסות לזמן של השבוע, ואנחנו נעשה את המיטב על מנת לשבץ מקבצים מכל מיני סוגים ככל האפשר.
חדר ההמתנה הוא המקום שבו המשימות חונות, היא אפליקצית המשימות
חדר הטיפולים הוא המקום שבו המשימות מטופלות, הוא הקאלנדר.
זה הסיכום של שתי סביבות העבודה מלמעלה.
פרק 7 – הבחירות הטקטיות והאסטרטגיות שלנו
|
אהלן
אז דיברנו ואמרנו שכל מה שאנחנו עושים בפועל, הוא ניהול מערך של בחירות, וניהול מערך של בחירות הוא גם דבר טקטי והוא גם דבר אסטרטגי.
ולמה אני מתכוון?
הוא גם טקטי כי אנחנו בוחרים את הפעולות שנעשה, ממש המשימות עצמן, משימות הכולה שלנו, כלומר נקרא לזה זרוע ההוצאה לפועל של הבחירות שהחלטנו לעשות.
והוא גם אסטרטגי משום שאנחנו צריכים לבחור ולתעדף את הכיוון שאליו אנחנו הולכים ושמתוכו יגזרו המשימות שלנו שאותן אנחנו נעשה.
ודיברנו על ההבדל בין הפועל למנהל. ובסופו של דבר מה יש לנו פה? פועל הוא הידיים המבצעות של החלטות שהמנהל לקח או לקחה.
שניהם עוסקים בתעדוף ובבחירה מה נכון לעשות עכשיו –
הפועל צריך לבחור בין שלל הפעולות שיש לו כאופציה לעשות
והמנהל צריך לבחור בין שלל הכיוונים שיש לו כאופציה לבחור
שניהם צריכים לבחור. אבל הבחירה היא בלתי אפשרית כשיש לנו יותר מדי אופציות, כמו שאתם זוכרים, זה מביא אותנו לעומס קוגניטיבי על זכרון העבודה של המח ולכן מכניס אותנו למצב של איום ואז אנחנו נכנסים ללופ שבו אנחנו כבר לא חושבים ישר יותר. ולכן אנחנו רוצים לקיים את הטקסים של הפגישה השבועית והיומית. אני אצלול אליהן בפרק הבא, אבל בפרק הזה פה אני רוצה רק לדבר על עצם קיומן של שני מרחבי בחירות:
הבחירות של הפעולות והבחירות של הקצאת הזמן.
הבחירות של הפעולות מתבטאות בהסתכלות על עצמנו ומחשבה מה נכון ביותר לעשות עכשיו, ובשאלה הזו מסתתרים שלושה רבדים –
הרובד הראשון – מהם הדברים שאני צריך
הרובד השני – מהם הדברים שאני רוצה
והרובד השלישי – מהם הדברים שאני יכול, אנרגטית, מנטלית, קוגניטיבית.
הסיבה היחידה להשתדל לסדר את המשימות עם לייבלים ופילטרים ולשמור על נהלי עבודה ששולפים אותם תוך כדי תנועה ביומיום, והסיבה היחידה לעשות פגישות בוקר – זה שנוכל לקבל מול העינים שלנו את האופציות הטובות ביותר לבחור מהן – ולא לערבב לנו את המוח עם אופציות אחרות.
לדוגמא, אם כרגע אני מרגיש שאני מנוטרל מכח לחשוב לעומק על כלום, אני רוצה שתהיה לי בלחיצת כפתור אחת, את האפשרות למצוא את כל המשימות שאפשר לעשות כרגע ולא לראות אף אחת אחרת. כי אני לא רוצה שעל מרחב הבחירה שלי יתווספו משימות שאין שום סיבה שייכנסו לי לתוך מרחב הבחירה.
אם זה לא הזמן שלהם, אני לא רוצה לשמוע מהן. והנהלים שלמדנו שמתקשרים לזה הם גם באופן שבו אנחנו מתייגים את המשימות כדי שנוכל לשלוף אותן בלחיצת כפתור וגם על ידי הדחיינות המבוקרת שבה אנחנו בבוקר מחליטים מה לא ומשאירים לנו מול העינים את מה שהיינו רוצים שכן.
הבחירות של הכיוונים, בניגוד לבחירות של פעולות, כמו שאמרנו, היא בחירה בLEVEL אחר לגמרי, ניהולי. וברמה הזו אנחנו מסתכלים על השבוע שלנו ובונים את סט ההעדפות שלנו לשבוע הזה.
המשימות עצמן יגזרו מתוך סט ההעדפות הזה אבל בפגישה השבועית אנחנו בונים אסטרטגיה לשבוע הזה. ובתוך האסטרטגיה הזו אנחנו שואלים את עצמנו – מה חשוב לנו שיתקיים – ברצונות שלנו, בחיסול של משימות נגררות, בעבודה על פרויקטים מסוימים ולא אחרים וכל השאלות האחרות שדיברנו עליהן בפרקים הרלוונטיים.
כשמדברים על אסטרטגיה, מדברים על סט של בחירות שיקחו אותנו למקומות שאנחנו רוצים.
כשמדברים טקטיקה מדברים על סט של פעולות שיקיימו את הבחירות. זה לא אותו דבר.
רובנו המוחלט, מסתכלים אך ורק טקטית. איך נבצע טוב יותר. זה מחזיר אותנו לשיחה על הפועל שבנו. אנחנו נשאף באוטומטים שלנו להיות פועלים כל הזמן. זה בגלל שדופמין שולח אותנו לביצוע של פעולות, לא לביצוע של החלטות.
מזכיר לכם למה – דופמין מופרש מתוך הציפיה לתגמול והרגשה טובה והוא מניע אותנו לתזוזה כדי להשיג את התגמול. תגמול יבוא תמיד מהר יותר כתוצאה מפעולה, מאשר מעצם קיומה של החלטה. אחרי שנחליט, נרגיש מעולה כי גם החלטה זו פעולה. אבל החלטה היא יותר איטית, יותר מלאת לבטים, יותר מלאת חששות. ולא משנה על איזו החלטה אנחנו מדברים.
ככה שבגלל שאנחנו מונעים לפעולה ברמה הכימית שלנו, אנחנו מונעים מטקטיקה, מהוצאה לפועל של הבחירות. אבל מה קורה אם מעולם לא לקחנו את הזמן לבצע את הבחירות?
ניחשתם נכון – המציאות תבחר בשבילנו. היד הנעלמה, הכח הנסתר, האינטרקציות החברתיות המשפחתיות הקרייריסטיות.
אם אנחנו לא קובעים אסטרטגיה – האסטרטגיה תיקבע עבורנו בצורה פאסיבית. וכל המשימות שלנו יגזרו מתוך האסטרטגיה שלא קבענו מעולם ופשוט התהוותה להיות. כלומר, מה שלא נבחר אקטיבית, ואיכשהו ייבחר ויתקיים לנו, יגזור מתוכו את הפעולות והמשימות שנבצע, שיקחו לנו את הזמן שהם יקחו.
ואנחנו נשאל את עצמנו – איפה אנחנו בסיפור הזה? איפה אנחנו מחליטים?
והתשובה תהיה – אנחנו לא. כל זמן שלא לקחנו את העמדה האקטיבית לבצע בחירה.
זה עניין של החלטה, זה עניין של מיינדסט, זה עניין של לחפש איך להתקדם בכל זאת. ותמיד, כזכור לנו מעקרון הפעולה הבאה, תמיד יש לנו איך להתקדם.
בניה של יום, היא בניה טקטית, איך אנחנו מתנהלים.
בניה של שבוע או של שבועיים, היא בניה אסטרטגית, איך נבחר בתוך מה נתנהל.
והמטרה שלנו היא להפנים כל יום וכל שבוע מחדש, את ההבנה הזו ממש. כי רק המיינדסט, יוביל אותנו לפגישות יומיות ושבועיות.
אם הפרק הזה ספציפית דיבר אליכם, זה הזמן לעצור ולשים לעצמכם זמן ביומן לשבוע הזה או לשבוע הבא, לראות את הפרקים בקורס שעוסקים בפגישה יומית ושבועית, זה כתוב בשמות הפרקים ככה שתוכלו למצוא אותם בקלות. להתרענן על החומר הזה, על האיך ועל הלמה, להרים את הראש מהחיים שאולי כבשו אתכם קצת, ולחזור להתלהבות הזו שהייתה לכם כשהצטרפתם לתהליך הזה והאמנתם שאתם באמת יכולים להיות מנהלי ומנהלות החיים שאתם מבקשים. וזה נכון, אתם באמת יכולים להיות.
אבל, זה מתחיל מלכוון את ההשקפה הנכונה שדיברנו עליה פה. ומשם את הכוונה שעליה דיברנו בפרקים הקודמים. ומשם את המעשים.
ורק ככה, מהמנטלי, מהמיינדסט, זה יוכל לעבוד.
פרק 8 – לעקור את הרקוב, להשקות את הזרע שבאדמה
|
הטבע הוא דבר מחזורי. אתם יודעים את זה וזה בכל דבר.
הכל במעגלים. בתקופות. במחזורים.
כל דבר סיסטמטי קורה במחזוריות והטבע הוא סיסטמטי.
אחד המאפיינים של סיסטם שבו האדם מעורב, כי בטבע הפראי לא צריך את זה, הוא מנגנוני בקרה שיבדקו שהסיסטמים עדיין קורים. כי כשהאדם מעורב, צריך גם שהאדם יבדוק שהכל בסדר. כל דבר שהאדם נוגע בו, הוא גם בפוטנציאל להרוס אותו וגם לשפר אותו.
בכל סיסטם יש מנגנוני בקרה שמפקחים שאם משהו נשבר מאז הפעם האחרונה, לא יעבור יותר מדי זמן עד שנגלה את זה. זה תקף בביקור אצל רופא השינים, בדיקת שד, בדיקת דם, בדיקת 10,000 קילומטר, בדיקת איכות המים של המוביל הארצי.
כל דבר שמבוסס על סיסטם שאדם משפיע על תפקודו, מחייב שאדם יבדוק אותו.
הפגישה היומית והשבועית הן פגישות ניהול לכל דבר.
ניהול פועל בשני מישורים – לתקן את מה ששבור או מה שנקרא לחתוך את ההפסדים, ולפתח את הלא קיים וליצור איתו. וזה טבע האדם, שובר אבל גם יוצר. הורס אבל גם בונה. רע וגם טוב.
אנחנו לא יכולים להמנע מהרע באמת. אנחנו רק יכולים לשים את החיים תחת זכוכית מגדלת, למצוא את השבור, או את הרע, או את ההפסדים, ולפעול למען לתקן אותם.
ואז נשאלת השאלה האם כל יום נוכל לבדוק מה שבור, כלומר מה מתעכב יותר מדי זמן, ובמקביל ליצור את היום שלנו – כלומר נקבע את סדר היום שלנו, עם הנסיבות הקשוחות, עם ההכרחים, עם הדרישות מאיתנו, הכל יהיה – אבל אנחנו ניצור את היום – או שלא. ונגיד לעצמנו שקשה ויש יותר מדי משימות, והחיים לא הוגנים ואני לא יודע מה עוד.
ונשאלת השאלה האם פעם בשבוע נאפשר לעצמנו להיות מנהלים בחיים שלנו ונמצא את מה ששבור, או את מה שעשוי להישבר – ובמקביל ניצור. ניצור לו”ז שבועי שמאפשר אפילו לשעה שעתיים, לרצונות שלנו לקרות. ניצור לעצמנו חלוקה של זמן שתתחשב במשאבי המוח שלנו.
איך נהיה יוצרים אם לא נאפשר לעצמנו לשבת מול הקאנבס, עם ערימת צבעים ונצייר?
ואם לא עשינו את זה השבוע, האם נקבל את רוע הגזרה כ-ככה זה ובגלל פיצה אחת נשבור את אורח החיים הבריא ונתחרע שבועיים על מלא פיצות? האם נעניש את עצמנו על האתגרים שהחיים מציבים לנו ולא צלחנו בהם כפי שציפינו מעצמנו?
זו הפגישה היומית והשבועית.
לכאורה פגישות שתפקידן סיסטמטי, לפקח מה קורה ולראות שהכל בסדר. אבל בפועל, הן הכרזה עצמית על כך שאנחנו חשובים, אנחנו ראויים לחיים טובים יותר. וחיים טובים יותר מתבטאים בפעולות שאנחנו עושים, בבחירות שלנו.
אין דרך לייצר תמהיל של בחירות, אם אנחנו לא עוצרים מתודית כל יום או כמעט כל יום, ופעם בשבוע או לפחות כמעט כל שבוע – ועושים את המיטב של המיטב כדי לעצור, לכוון את הסירה, לראות איפה טעינו בינתיים, לפעול מתוך הבקשה להטיב עם עצמנו.
זה כל מה שיש בסופו של דבר חברים.
לא פגישות של משימות. אך ורק פגישות של הצהרות עצמיות שהבחירות שלנו חשובות. אנחנו חשובים.
פרק 9 – ביי
|
אוקי, זהו הגענו לסוף.
חפרתי ודיברתי והסברתי וחזרתי, ואין טעם להעמיס יותר.
אני רק רוצה לבקש מכם דבר אחד – אל תוותרו על החיים שמגיעים לכם. אל תוותרו על השקט שמגיע לכם. אל תסכימו לקבל את האפאטיות ואת זה ש׳זה המצב׳.
האושר שלכם, המשפחות והקולגות, העולם כולו – כל אלה תלויים בנוכחות המלאה שלכם, ביכולת שלכם להיות אתם, על הייחוד שלכם, על היכולות שלכם, העולם צריך אתכם. אל תוותרו.
יאללה בי