לכבוש את הזמן למען עצמנו

מה בא לכם?

פעם בכמה זמן עולה בי המחשבה שאני רוצה לכתוב ספר. ולהקליט פודקאסט. ולהקליט כבר את הקורסים הדיגיטליים המתבקשים של ‘על זה’.

מכירים את המחשבה הזו? שעולה פעם בכמה זמן וחוזרת על עצמה?
מה אתם עושים עם זה?
המחשבה הזו שבא לכם לעשות יותר יוגה, לאכול יותר בריא, להקדיש יותר זמן לקריאה וכו’.

אצלי, כל כמה ימים פתאום עולה המחשבה הזו.
‘אני חייב לכתוב ספר’.
אבל אז, המחשבה נגוזה למקום אחר. והשאלה מה אעשה עם זה, רישום מנטלי של רצון ש’שוב לא התממש’ או שמא פעולה אקטיבית.

במרבית המקרים שאני נתקלתי בהם בשנתיים וחצי שאני מלווה תהליכים, בקבוצה או בפרטי, כשנשאלת השאלה איך תקדם את הרצונות שלך, 
תמיד תחזור על עצמה אותה הטענה: אין לי זמן לזה.
לפעמים טענה אחרת תהיה: עוד לא הבשלתי לזה.

שתי הטענות יכולות להישאר באוויר או ליהנות מתנועה ואקטיביות. 
בואו נדבר על הראשונה.

פרקינסון


אתם אולי מכירים את חוק פרקינסון.
לפי וויקיפדיה: “העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה”.
ואולי אתם מכירים גם את הטענה ‘אם המוצר הוא חינם, אתם כנראה המוצר’.

בפרפראזה והלחם על שני אלה, אם אני לא תופס את הזמן, בהגדרה, עבור הדברים שחשובים לי – משהו אחר יתפוס את הזמן. 
יכול להיות שאלה יהיו רצונות של אחרים שיתפסו לי את הזמן. יכול להיות שאלה יהיו התעדופים שלי.

כלומר, בדומה לירקות, את ואתה תרוויחו רק אם תכבשו את הזמן.
כי אין פספוס גדול בעולם הזה, מאי הקיום של הרצונות והצרכים של אדם.
ולא רק האדם יסבול מכך אלא גם סביבתו, משפחתו, קהילתו, כשיש אדם שחי בתחושת פספוס של החיים.

אבל למדנו לא לסמוך על עצמנו

מאז שסטיב ג’ובס הכריז על האייפון וגרם לבלאגן רציני מאוד בסדרי יום ובסדרי הרצונות של כולם, למדנו לא לסמוך על עצמנו כמנהלים\ות טובים של החיים שלנו.
מנהלים\ות מחלקים\ות משאבים\ות בצורה נכונה כדי להביא תוצאה אופטימלית. אבל אנחנו לא למדנו בשום מסגרת פורמלית לחלק את המשאבים.

לא של הכסף, לא של הזמן, לא של כדור הארץ. ועכשיו יש מחיר לשלם. המחיר של לא ללמוד לנהל את עצמנו, הוא שאנחנו לא סומכים על עצמנו,  ולכן אנחנו לא תופסים זמן למען עצמנו.

ביססנו אמונות מגבילות כלפי עצמנו שלפיהם ‘הרצונות של הסביבה חשובים יותר מהרצונות שלי’
מה שמוביל להתנהגות ולפיה ”אני תמיד מתעדף רצונות של אחרים על פני הרצונות שלי’.
והתייחסנו לזה כבאג באישיות שלנו, שאנחנו משלימים איתו במקרה הרע או מספרים לעצמנו ש’מתישהו זה ישתנה’, במקרה הטוב והמבלף לחלוטין.

אבל זה יכול להיות מאוד אחרת, אם אשכרה נשריין לעצמנו זמן ביומן, לדברים שאנחנו רוצים.

עכשיו, חצי מקוראי הניוזלטר הזה מגחכים לעצמם ‘חחח אז אני אכתוב אז מה, זה לא יתקיים’.
והתשובה היא, נכון, אבל לא לחלוטין נכון.

זה לא שרק שריון הזמן יפתור את זה, אבל שריון הזמן יאפשר לנו לראות בכל פעם שנפספס. ומתישהו, כשאתם רואים מדף עקום כל פעם מחדש בבית, אתם תתייאשו ותתקנו אותו. זה אולי יקח חצי שנה, אבל מתישהו זה יקרה. כנראה.


תחשבו למשל על קופת חיסכון פיזית

נגיד כל שבוע אתם שמים בקופה של החזיר 200 ש”ח.
ונגיד שכל חודש אתם במצוקה כלכלית קטנה אז אתם לוקחים מהקופה הזו חלק נכבד ממנה ואומרים לעצמכם שאתם יודעים שזה לא בסדר וזה נגד ההסכם הבסיסי שלכם עם עצמכם, אבל יאללה בחודש הבא זה ישתנה.
כמה סבבי חודשים כאלה צריכים לקרות לפני שתתפסו את עצמכם בידיים ותחפשו סידור אחר שבו תשמרו את הכסף ככה שלא תוכלו לנגוע בו?
אחרי כמה חודשים כאלה תתחילו לשאול שאלה מה לא תקין בניהול הכסף שלכם שאתם חוסכים ומגלחים מהקופה כל פעם?

אני מאמין שלא הרבה. די מהר יעלו השאלות, די מהר יעלה הרצון לפתרון אחר.

וזה הכל בגלל העובדה שאתם רואים את הקופה בעינים, ובכל גילוח קופה כזה, נרשמת לכם בתודעה\בזכרון\בנפש הידיעה ש’עשיתם את זה שוב’. ואי אפשר להימלט מהרישומים האלה.

חלק יתייאשו לגמרי מלחסוך, חלק ינסו למצוא פתרונות. חלק יאשימו את העולם, חלק יקחו אחריות. בכל תחום, אלה הם פני הדברים.

ולכן, אתם אולי תפספסו את האירועים האלה ביומן ותדלגו עליהם, זה נכון.
אבל מתישהו זה ישתנה ויתחילו להישאל השאלות.

מתי מגיע המתישהו? כנראה שניה אחת לפני שתוותרו על הרצונות שלכם בייאוש.

לשים את הדברים מול העינים, כלומר להכיר בהם

הדבר הראשון לעשות, זה רק לכתוב לעצמי משימה אחת פשוטה ‘לשריין זמן לכתוב ספר’.
עכשיו, זה אולי החלק הכי קשה בסיפור, כמו כל התחלה. להתחיל.
לא את הכתיבה – אלא את ההכרה שיש פרויקט חדש בחיי שאני רוצה להכניס. וזה יכול להיות ספר, או ‘להשתלט על הפיננסים’, או ‘להכניס יותר יוגה’, או ‘להשקיע יותר בבישול איכותי’. 

הסתכלות על הרצונות שלנו בתור פרויקט, או תהליך, ממקמת אותם בחשיבות אחרת. מכירה בכך שמדובר בעניין שאינו חלק מהיומיום הרגיל. שצריך למסגר אותו, לתחום אותו, להתייחס אליו, לפרק אותו.
עצם כך שנעשה פעולה אחת קטנה שהיא לכתוב לעצמנו כמו ‘לשריין זמן לכתוב ספר’, נוצרת לנו מחויבות ראשונית.
עוד לא כתבתי חצי מילה בספר. אבל כבשתי זמן.

כיבוש הזמן הוא לשים את הרצון מול העינים. ויזואלית. בתוך מסגרת ושעה. כמו קופת חיסכון.

שבכל פעם שאני מדלג על המשבצת הזו, אני רואה שדילגתי על המשבצת הזו.

וזה חשוב גם כדי לגרום לזה לקרות וגם כדי להשקיט את הקולות בראש.
הנפש שלנו זקוקה לרצונות שהיא פתאום מעלה, אחרת היא לא הייתה מעלה אותם פעם בכמה ימים, הם לא יעלמו מעצמם.

​או  שהם יהפכו לעשיה אקטיבית, מתוך אקט של אחריות רדיקלית על עצמנו ועל הוול-בינג שלנו, 
או שהם יהפכו להיות ניצוצות של תחושת אשמה שילכו ויתגברו ככל שנתעלם מהם פעם אחר פעם

הצורך הבלתי ממומש

אותו צורך שעולה בנו יכול לשקף תשוקה לעשיה למען עצמנו, עבור הלב.
הוא יכול לשקף את הרצון לפתור בעיה.
הוא יכול לשקף את הידיעה שעשיה של הדבר, תקדם אותי, מהמקום הרציונלי.
ולמרות שאנחנו מבוגרים, הצורך הזה, הוא ילדי מאד. הוא מגיע מתשוקה או פחד, ממערכת ההפעלה הבסיסית ביותר שלנו שאנחנו קוראים לה ‘אופי’.

ואז הצורך הזה, שאנחנו קוראים לו ‘לעשות יוגה’ או ‘לעשות סדר בכספים’ או כל דבר אחר, מגיע לצומת. 
או שהמבוגר האחראי לוקח אותו ועושה איתו משהו, מייצר התקדמות. 
או שהמבוגר האחראי, כמובן בתת מודע, אומר לו ‘לא עכשיו’. 
למה לא עכשיו? כי ‘אין זמן’. לא רק שאין זמן לבצע, אין זמן לחשוב על זה.

ואם אין זמן לחשוב על זה בכלל, כנראה ששורש העניין הוא פחד. 
פחד שאם אפנה את הזמן שלי לרצונות שלי, משהו אחר ידפק- העבודה, הלקוחות, הבוסים\ות, המשפחה, הזוגיות, יו ניים איט. אנחנו מיומנים כבר במשחק הנד-נד של החיים ויודעים שעל כל פלוס כאן, יווצר חוסר שם.

וכשהמבוגר ה’אחראי’ מחליט לתעדף את הצורך הזה, למטה בסולם, שוב הילד שבך לא קיבל את מה שביקש, למרות ששוב צעק את זה – ‘אני רוצה לעשות יותר יוגה’.

ואז מה? הוא למד ששוב הוא לא מקבל ולאט לאט, הוא יפתח תסכול וייאוש, יהפוך להיות אלים, יפתח תסביכים כמו אכילה רגשית, ומעל הכל – ילמד לא לבקש יותר.

ואז המבוגר האחראי, יהפוך להיות גבר ואישה שחיים על כדור הארץ את ה90 שנה שלהם, עם רצונות לא ממומשים, ומדי פעם תהיה איזו חופשה באיזה צימר בצפון ונקרא לזה אושר. 

סליחה אם הורדתי.

זמן הוא כסף וכו'

תחשבו רגע על הרעיון הזה של כסף עם מטרה.
לקחת כל חודש סכום כסף מסוים, ולהדביק לו ‘מטרה’ או שם כלשהו.
‘זה הכסף לכרטיס לתאילנד’. ‘זה הכסף למשכנתא’. ‘זה הכסף להחזר ההלוואה שלי’.
הכסף ‘משויך’. 

וכסף משויך הוא אותו כסף כמו ‘הכסף של השוטף’ וגם הכסף של השוטף, יכול להיות משויך. ‘כסף לקניות’, ‘כסף לבגדים’, ‘כסף לבילויים’.
אנחנו, כאנשים שאוהבים סיפורים, אוהבים גם שלכסף שלנו יש סיפור, זה עוזר לנו להכניס בו הגיון מסוים – ומעבר לכך, הוא נשמר, כי יש לו ייעוד. הוא לא עוד כסף, הוא כסף עם תכלית.

ואז קוראים לזה ‘תקציב’. לא כולם אוהבים לעבוד עם תקציב, ואני לא נכנס להאם זה טוב או לא, זו באמת שאלה אישית, פסיכולוגית ועמוקה שמתרחקת ממחוזות ה’איך נכון’ ופותחת את הדלת של ‘איך נכון לי’.

כשאנחנו מדברים על זמן, הקונספט של תקציב הוא פחות אינטואיטיבי לנו.
ובגלל שאנחנו לא רגילים להרגיש את הזמן כמשאב מתכלה כמו כסף, אנחנו רק יודעים מהראש שהוא מתכלה (ואז עושים לייקים על כל מיני פוסטים באינסטגרם של משפטי ‘החיים קצרים תנצלו אותם’ ומהנהנים ‘כן, כן, חייבים לנצל את החיים’) – אנחנו לא מורגלים בלפעול לפי אותם העקרונות.

כי אם יש לי רצון מסוים והוא עולה כסף, אני שומר לו את הכסף בצד. אם בקופה נפרדת ואם כעוד שורה באקסל התקציב.
אבל אם יש לי רצון מסוים והוא עולה גם זמן, אני אצטרך לשמור אותו עם ‘סיפור’ גם כן.

יומן.

רוב האנשים רגילים לעבוד עם יומן, יש הסכמה עקרונית שבע”פ שמה שביומן, אנחנו משתדלים לקיים אותו.
אנחנו לא תמיד נצליח, אבל הנציגות הויזואלית של משהו ביומן, הופכת אותו להצהרה שלנו כלפי עצמנו: אני שומר את הזמן הזה עבור משהו, כדי שמישהו אחר לא ייקח את הזמן הזה. 

בתוך כך, אנחנו משריינים לעצמנו ביומן דברים מאוד הכרחיים, בדוגמת:פגישות שאני חייב לעשות
לקחת\לשים את הילדים מהגן, אם אתם במקום הזה
פגישות שכדאי שאני אעשה עם אחרים
תור לרופא.ה של בני אדם
תור לרופא.ה של מכוניות, חפצי חשמל וכו’
תורים אחרים
רצונות אישיים כמו זמן אימון ספורט\ יוגה\ מיינדפולנס\דברים אחרים שעושים לנו טוב ואנחנו מקבלים אותם כ’הכרחיים’ יותר.
זמן עבודה (שכירים לא צריכים את זה ביומן) זאת אומרת שרעיון שמירת הזמן לדברים אחרים שאינם הרצונות שלי (למעט אלה הבסיסים כאמור), הוא מוכר וידוע.

ועכשיו נשאלת השאלה, איך להשתמש במנגנון כבישת הזמן הזה, גם עבור הדברים האחרים בחיינו.

ועל כך בחלק הבא של הניוזלטר.

בינתיים, קחו לעצמכם את השבוע הקרוב לחשוב על הרצונות שלכם ואיך הם מתבטאים בעיקרון שמירת הזמן בחיים שלכם ואולי כבר עכשיו תתחילו מרצון אחד שאינו מתממש, ותתפסו עבורו זמן לשבועות הקרובים. 

אשמח לשמוע את דעתכם

יאיר

שתפו ב-

פייסבוק
טוויטר
מייל

הצטרפו לניוזלטר שלנו

    0
      0
      עגלת הקניות
      העגלה ריקהחזרה לעמוד הבית