לכבוש את הזמן למען עצמנו – חלק ב’

הוא שמה שמול העינים שלנו חודר לנו לתוך הנשמה ואי אפשר להתעלם ממנו.
כל דבר שנמצא באור, רואים. זה קונספט טכני, רוחני ורגשי כאחד.

הראיה, היא חוש מיוחד, אנחנו נוטים להאמין למה שאנחנו רואים, יותר מכל חוש אחר כנראה. את הכל אפשר להשאיר בספק, אבל את מה שהעינים רואות – לא. 
שואלים אותי לגבי משימות שכתובות באפליקציית ניהול המשימות שאני מלמד עליה בקורסים והדרכות שלי (Todoist) – ‘יש משימות שלא מתבצעות אף פעם והן כל הזמן נדחות, מה עושים איתן?’

והתשובה שלי היא שהן לא באמת נדחות. הן פשוט מתועדפות פעם אחר פעם כמשניות בחשיבותן.
ותחשבו כמה זה עוצמתי.

מי שעובד\ת מסודר, מקבל כל פעם מחדש את ההזדמנות לבחור. האם לעשות X או לעשות Y. ויכול להיות שמשימה Y נדחית שוב ושוב ושוב, אבל זה רק בגלל שאקטיבית, לקחנו אחריות ובחרנו בחירה, של X.

לא תמיד זו בחירה רציונלית, לא תמיד זו בחירה מושלמת.
אבל זה אקט של בחירה. 
עכשיו, אותה משימה Y לא תידחה לנצח.

כי העינים שיראו אותה נדחית כל פעם, מתישהו יציפו בפנינו את הדילמה הבאה:

1. האם להמשיך לדחות אותה כי היא עדיין לא חשובה מספיק ביחס לאחרות
2. האם לבטל אותה כי כנראה היא לא חשובה כל כך, אחרת הייתי לא הייתי דוחה אותה
3. האם לדחוף אותה לביצוע במיידי כדי לגמור עם זה כבר

וכל האופציות יהיו כמובן לגיטימיות.