בעל הבית השתגע

אחת הסצנות הבלתי נשכחות והאהובות עליי ביותר מהסרט הסנדק היא חיסול חמשת המשפחות על ידי מייקל קורליאונה. כמה דקות בודדות על המסך, שאני משחזר אותן בראש שוב ושוב. יש משהו בסצנה הזו, אלימה, מופרעת וברוטלית, שמזכיר לי שלפעמים אין ברירה אלא להיכנס למוד של ‘בעל הבית השתגע’. לפעמים צריך לעשות את הדבר הכי חריג כדי לקבל תוצאה חריגה.

בפיזיקה, בחוק הראשון של ניוטון, מדברים על הפעלת כוח בלתי סביר כדי להניע עצם שעומד במרחב ולהביא אותו לידי תנועה. וזה מה שקורה בסצנה הזו. אם לא צפיתם בסנדק, אני לא מבין מה הבעיה איתכם, אבל ניחא, אספר לכם את התקציר בשתי שורות:

מייקל קורליאונה, בנו הצעיר של דון ויטו קורליאונה, נאלץ לקחת את השליטה על משפחת הפשע לאחר מות אביו. כדי להבטיח את מעמדו ולהגיב לאיומים על המשפחה, הוא מתכנן לחסל את ראשי חמש המשפחות המתחרות. המהלך הנועז הזה מסמן את הפיכתו מבן למשפחת פשע, שהשתחרר מהצבא כקצין ולא רצה להיות חלק מהמאפיה, לסנדק חזק ונחוש.

כדי לגדול ולהתעצם, הוא עושה מה שאבא שלו לא היה עושה בחיים. הוא מחסל את ראשי כל משפחות הפשע האחרות שמתחרות בו ומחסל את האיומים. כלומר, בעל הבית השתגע.

אז מה הוא עושה? קודם כל הוא ממפה את האיומים המיידיים. יש לא מעט איומים עסקיים על כל יזם, אבל במקרה של מייקל, האיומים המיידיים הם מתחרים עסקיים שאין להם שום בעיה לרצוח חצי עולם אם זה תומך באינטרסים שלהם. לכן, מייקל עושה ‘הבא להורגך השכם להורגו’ ומחסל את האיומים שלו, עושה מעשה בעל הבית השתגע.

יש לו עוד איומים, כמו הממשלה והחוק, אבל אותם אפשר לשחד. אך ראשי משפחות פשע שמתחרות על ה-Market share שלך, אי אפשר לשחד, רק להעלים.

צריך לזכור: בתחילת הסרט, כשמייקל מגיע לחתונה של אחותו בסצנה הראשונה, הוא יושב עם דיאן קיטון ומספר לה על ‘עסקי המשפחה’ שלו, והיא מזדעזעת. הוא אומר לה ‘זו המשפחה שלי, לא אני’. הוא מקפיד ‘לא להיות כמוהם’, קצין מארינס מצוחצח ומעוטר. אך כשהוא נכנס לתפקיד הסנדק היורש, הוא חייב לעשות את המעשה האחד שהוא לעולם לא היה עושה – לרצוח, ועוד לרצוח את המתחרים שלו. בעל הבית השתגע.

הוא מסתכן ומהמר את ההימור הכי גדול שאפשר, אבל, כמו שכתב ניל יאנג – עדיף להישרף מאשר להתפייד (“better to burn out than to fade away”), והוא יודע שאם לא היה עושה את המהלך הזה, הוא היה פוגש את האויב האמיתי שלו – עצמו. הפחדים, העכבות, ניגוד הערכים הם אלה שהיו גומרים אותו, אם משפחות הפשע האחרות לא היו גומרות אותו. כך המהלך הזה הוא חיסול התנגדות כפול, התנגדויות חיצוניות ופנימיות.

ומה שמעניין שם מבחינתי, הוא הזמן הקצר שמוקדש לרגע הזה. רגע ההתפכחות, ההתנערות, ההפיכה של השולחן. חמש דקות בערך. 3% ממשך כל הסרט, למהלך קריטי.

מבחינתי, זה כאילו קופולה (הבמאי) אומר לנו ‘כן, עוד אירוע רגיל, שום דבר להתעכב עליו’. כי מרבית הסרט עוסק ב(1) בניית האופי של מייקל, (2) היחסים שלו עם עצמו ו(3) עם הסובבים אותו. כדי להתכונן לרגע אחד קצר בזמן שבו הוא מאבד את ההגיון לכאורה ומחסל את כולם ובכך הוא נהיה לסנדק – הוא לא מחכה להבשלה הפרטית שלו, הוא מחסל את כולם ובכך הוא מבשיל. אבל כדי להגיע לנקודה הזו שבה בחמש דקות הוא משנה את החיים של עצמו, כאדם וכ’איש מקצוע’ – הוא צריך להבשיל. כלומר, יש פה הבשלה ראשונה לרגע שהוא הופך מגולם לפרפר – קצין לראש המשפחה, והבשלה שניה שהוא לא ממתין לה, שהיא החיסול של כולם, מראש המשפחה לאיש המאפיה הבכיר ביותר.

אז אם יש משהו ללמוד פה על היזמויות שלנו:

מיפוי האיומים שלנו: בעיקר הפנימיים, בהנחה שאתם לא הולכים לרצוח אף אחד.

התבוננות מתמדת: להכיר, להתיידד, לשנוא – כל הזמן להסתכל עליהם ולהתבשל סביבם. הכוונה היא להסכים להתבשל ולהסתכל, ככל שיקח הזמן שיקח להבשלה הזו. לא להאיץ אותה. הפרי נופל כשהוא נופל.

פאק איט: ברגע אחד לייצר ‘בעל הבית השתגע’ ולחסל את האיומים האלה על ידי פעולה חריגה, לא הגיונית, לא מידתית, הולכת כל הדרך, שורפת ספינות, לא חשוב איך נכנה אותה – מה ששמעתי בסדנה מסוימת ‘להיות לא הגיוניים לעצמנו’ (שוב, אל תרצחו אף אחד).

סרט קולנוע: אם נחה עליכם הרוח וזה הצליח, לבקש מקופולה שיבוא לצלם את זה לסרט.